עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

דם סמיך ממים

דייב אף פעם לא הצליח להבין למה אני לא מבקר אצל הורי. זה לא שרבתי אתם או משהו, אבל עוד כשהייתי חייל הם הודיעו לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שאצלם בבית לא רואים בעין יפה שני גברים שמסתגרים בחדר השינה ומכבים את האור. 
מיד הסקתי את המסקנות – הבית שלהם הוא לא הבית שלי - ומאז המעטתי לבוא הביתה. הם לא ממש השתוממו כשלא חזרתי לגור אצלם אחרי שהשתחררתי הצבא.
מעולם לא יצאתי מהארון בצורה דרמטית, הנחתי להם להבין לבד, והם הבינו ובלי לדבר יותר מדי - במשפחתי מקובל לא לדבר על זה – דחקו אותי בנימוס אך בהתמדה מחוץ למעגל המשפחתי.
הם הרחיקו אותי ואני התרחקתי בלי יותר מדי צער. כבר אחרי הבר מצווה ידעתי שאני הומו והערות לא סימפטיות על הסוטים החולים האלו שניסרו בחלל הבית מאז שאני זוכר את עצמי לא גרמו לי לחוש רצוי. גם בלי להיות גאון במתמטיקה, עשיתי אחד ועוד אחד ואחר-כך אחורה פנה.
לך תסביר דבר כזה לדייב שיצא מהארון בצורה דרמטית ומהממת דווקא בבר מצווה המושקעת והיקרה להחריד של אחותו הקטנה, מזעזע את כל קרובי המשפחה ואת הוריו ההמומים.
"אבל כבר היית בן שמונה עשרה, ובחיים לא הייתה לך חברה ולא הסתכלת על בחורות," התפלאתי, "אז מה הם חשבו?"
"הם חשבו שאני ביישן, וחוץ מזה היו לי המון חברות, גם עכשיו יש לי." נעלב קצת דייב מאדישותי לאומץ הלב שהפגין.
"כן, חברות שלוקחות אותך למספרה ולקניית נעליים, ולמה בבר מצווה של אחותך דווקא, לא יכולת לחכות להזדמנות פחות פומבית?"
"אתה לא מכיר את הורי, אם לא הייתי יוצא מהארון בנוכחות שלוש מאות מחבריהם האינטימיים ביותר, הם היו מצליחים לשכוח את מה שאמרתי אחרי כמה שעות."
נו, טוב. כל אחד והמשפחה שלו.
הוריו של דייב נרגעו עם הזמן כשנוכחו לדעת שבן הומו נעשה אבזר אופנתי בזמן האחרון וכמעט לכל משפחה שנייה יש אחד כזה, וחוץ מזה הוא גר רחוק מכדי לעשות בושות, וכמה נחמד מצידו לאזן את ההומואיות שלו בכך שעשה עליה מניו יורק המעטירה לארץ הקודש.
הם אפילו עשו מאמץ וביקרו אצלנו פעמיים. פעם אחת בטיול בין האתרים הקדושים בישראל, ופעם שנייה במהלך טיול מאורגן בכל ארצות הים התיכון.
הורי גרים בקריות, מרחק חצי שעה נסיעה מאיתנו, אבל הם לא ביקרו אצלנו אף פעם, ולכן תבינו לבד מה רבה הייתה תדהמתי כשאימא שלי התקשרה בבוקר שבת אחד, ואחרי שנזפה בי שאני עדיין במיטה למרות שכבר כמעט עשר בבוקר, המשיכה לספר לי שיש לי רק משפחה אחת, שמשפחה זה ערך עליון ושדם סמיך ממים.
שתקתי בדיפלומטיות לשמע התובנות השחוקות הללו והמשכתי לשתוק כשהיא העירה ששמעה רק טובות על החבר שלי, אבל כשהזמינה אותי לבקר אצלם היום לארוחת צהרים נפלטה מפי אנקת השתוממות. "אני הולך רק עם החבר שלי." אמרתי קצרות, בתקווה שבכך ייסתם הגולל על התקף המשפחתיות התמוה הזה, אבל דייב שהקשיב לשיחה באוזניים זקופות, ראשו צמוד לשלי, חטף ממני את השפופרת ואמר שהוא ישמח מאוד ותודה רבה על ההזמנה, ועוד הגדיל לעשות כשחקר ברוב נימוס איזה יין להביא.
"השתגעת?" התנפלתי עליו בזעם אחרי שסגר את הטלפון וקם להתלבש, שורק לעצמו בשמחה נעימה מתוך אוקלהומה.
הוא חייך אלי בתמימות. "איזה פרחים אימא שלך אוהבת?" שאל.
"אין לי שמץ של מושג." נבחתי בזעם. "נדמה לי שפרחים מפלסטיק."
"ורדים זו תמיד בחירה טובה," שח דייב בחביבות, "לבנים, ורודים או אדומים, מה דעתך?"
"דוד!" שאגתי בזעם אין אונים - כשכעסתי עליו מאוד קראתי לו דוד – "מה זה משנה לעזאזל?"
"אולי אתה צודק ג'ונתן יקירי." ענה לי במאור פנים, מסרב להתרגש מזעמי, "נקנה זר מעורב, זה יהיה מקסים."
כמה שאני כועס יותר ככה הוא נעשה יותר מנומס, וכשאני קורא לו דוד הוא מכנה אותי ג'ונתן יקירי. ככה זה אצלנו – בכל ויכוח אני תמיד יוצא פרא אדם, צבר לא מחונך, והוא תמיד אומר את המילה המנומסת האחרונה.
הזר היה מקסים, והיין היה משובח, אבל דעתה של אימי הייתה מוסחת בגלל נוכחותם של שני נכדים שובבים שהתרוצצו סביבה - ילדיה של אחותי החוזרת בתשובה שבמקום ללכת לצבא התחרדה פתאום, והתחתנה בגיל שמונה עשרה עם דוס חרדי שהרחיק אותה מהמשפחה.
ליבם של הורי נשבר בגלל הצעד הזה של אחותי, ולראות אותה בבגדיה הארוכים וחסרי החן, נראית רזה, מותשת ומבוגרת מכפי גילה, אוכלת ממאכליה של אימי שהיו טעימים, אבל נטולי הכשר בד"ץ, היה מחזה מדהים.
אימא חייכה בפיזור נפש אל דייב שהיה יפה תואר במיוחד בסוודר הכחול שלו, לקחה ממנו את הפרחים, תקעה את היין בידיו של אבא כדי שיאבק לבד בפקק, וגררה אותי למטבח.
"היא עזבה את הדוס." לחשה לי מעבר לורדים הצבעוניים שאחזה בידה.
לקחתי ממנה את הזר והצצתי לחדר האוכל. דייב ישב על הרצפה עם הילד הקטן - אחייני בעצם - ועזר לו לדפדף בספר. אחותו הגדולה ממנו בקושי בשנה נשענה על דייב והציצה מעבר לכתפו על הספר הגדול והצבעוני, מורחת עליו מהשוקולד שאחזה בידה השניה. דייב לא שם לב לכך, הוא היה עסוק מדי בילדים ונראה קורן מאושר.
"למה היא עזבה אותו?" לקחתי מאימא את הזר והתחלתי לסדר אותו באגרטל המכוער שהורי קיבלו במתנה מדודה פניה.
"כי הוא רצה שהיא תביא עוד ילד והיא עייפה. תראה איך היא נראית."
"עייפה." הסכמתי, "בגלל זה הזמנת אותי?"
"הזמנתי אותך כי כולנו משפחה אחת, אנחנו צריכים להתלכד לעזור זה לזה, צריכים לתמוך זה בזה ולעודד אחד את השני."
"כמו שאתם תמכתם בי ועודדתם אותי כשגיליתם שאני הומו?" עקצתי אותה.
דייב צץ בפתח המטבח עם הקטן בזרועותיו, הילדה נגררה אחריהם. הוא הזעיף אלי פנים בהבעה שאמרה בלי מילים - סתום מיד או שתסבול אחר-כך!
סתמתי, ובמקום לדבר לקחתי את הילדה ושטפתי ממנה את השוקולד. אחר-כך ניקיתי כמיטב יכולתי את הסוודר של דייב.
אחרי שאכלנו את קינוח המוס שוקולד המהולל של אימא אפסנו את הקטנים מול הוידאו שהוזן בבת הים הקטנה חלק 3 וישבנו לטקס עצה.
"אני לא חוזרת אליו בשום פנים ואופן." פסקה אחותי שחזרה להיקרא חן, מנערת מעליה את השם חנה שנמאס עליה יחד עם בעלה וכל אורח החיים הדתי.
"את תחשבי לאישה מורדת." אמר דייב בנחת, והציץ לראות אם הילדים בסדר. הם היו בסדר גמור, מרותקים למסך. "והוא ייקח ממך את הילדים."
"אל תדאג." אמרה חן בביטחון עצמי מדהים, "אחרי שאני אספר מה שאני יודעת עליו..."
"די כבר עם זה." רטן אבא ששתק עד כה שתיקה זועפת.
"די עם מה?" הסתקרנתי.
ברוב ימות השנה אבא שלי מניח את מלאכת הדיבור לנשים (כאילו שיש לו ברירה כשהוא חי עם אישה כמו אימא) ופותח את הפה לעיתים רחוקות מאוד, אבל כשהוא אומר משהו כדאי תמיד להקשיב לו.
"הוא שוכב משכב זכר ועובר על דין כרת." הכריזה חן.
החלפתי מבט עם דייב, "גם אנחנו."
"אבל אתם לא נשואים, אתם לא עמדתם מתחת לחופה כשאתם יודעים שבעצם..."
"אז מאיפה הילדים?" חקרתי בחוסר טקט.
חן האדימה כעגבנייה בשלה, ושוב נראתה צעירה מלאת חיים וזועמת כמו המתבגרת המרדנית שהתעקשה לעזוב את הלימודים לבגרות והלכה ללמוד באולפנה חרדית.
"ממנו כמובן! מה אתה חושב?" צעקה ובעטה בקרסולי בעיטה חדה ומכאיבה.
"אימא, תגידי לה!" צעקתי בזעם, ובטח הייתי מחזיר לה בעיטה, אבל דייב התחיל לצחוק, הילדים באו לראות על מה המהומה, ואבא אמר בקול זועף, "מספיק עם זה ילדים!" וככה היא ניצלה מחמת זעמי.
יש דברים שאף פעם לא משתנים.
"זה לא יעזור אם סתם תספרי, את צריכה להוכיח." פסק אבא, "להביא תמונות או משהו."
"כן, אני יודעת." אמרה חן, "הוא אוהב את הסאונה הטורקית במלון דן כרמל." גילתה לנו והביטה בדייב, "והוא מת על בחורים בלונדיניים עם מבטא אמריקאי." הוסיפה.
"היי!" צעקתי בזעם, "עד כאן. דייב לא הולך לשום סאונה טורקית!"
"תפסיק עם זה יוני," הניח דייב יד מרגיעה על ברכי, "גם אתה תהיה שם עם מצלמה, נכון חן?"
היא חייכה. "לפחות לך יש קצת שכל." אמרה בשביעות רצון, "בעלי אוהב לבקר שם בימי חמישי בלילה," הוסיפה, "אז יש שם הכי הרבה גברים."
לא אהבתי את הרעיון, אבל לא הייתה לי ברירה. דייב נשבע שזה יהיה עסק מהיר וקצר, וגילה בקיאות מפתיעה בהלכות זיונים בסאונות בכלל, ובגיאוגרפיה של הסאונה במלון דן כרמל בפרט.
חקרתי אותו מאיפה הוא יודע דברים כאלו, מדבר בכעס שהפתיע את שנינו, והוא השתמט מתשובה ברורה, טוען ששמע סיפורים מחברים.
"כל העסק הזה לא נראה לי ודי!" צעקתי מעל קפה הבוקר, עצבני אחרי ליל נדודים מתיש.
הוא נאנח, לקח את ידי בידו והביט ישר בעיני. עיניו היו כחולות וזכות וחיוכו אמיץ ויפה כשאמר לי ברוך שדם סמיך ממים, שאנחנו חייבים לעזור לאחותי ולהציל את הילדים החמודים שלה מחיים עם אם חורגת בין דוסים שחורים וצבועים, וחזר והבטיח שהכל ייגמר מהר ויהיה בסדר.
מה יכולתי לעשות? אני שפוט שלו, נכנעתי והלכתי לרכוש מצלמה דיגיטלית קטנה וחסינת מים.
התייצבנו בסאונה הטורקית, חמושים במגבות ובמצלמה, ואכן, המיועד להיות גיסי לשעבר הופיע בדיוק במועד.
מזל שחן סיפקה תמונות שלו אחרת לא הייתי מזהה אותו. נפגשנו רק פעם אחת לפני שנים במסיבת החתונה שלו ושל חן, ואז הוא היה מבולבל ונרגש מכדי לזכור את פני.
דייב התחיל לפטרל סביבו ולשלוח בו מבטים, והוא נדלק מיד. קודם הוא הזמין את דייב לשבת לצידו, ואחרי שיחה קלה הם פנו לחדר פרטי. חיכיתי מחוץ לחדר במשך מה שנראה לי כנצח, אבל לפי השעון היה פחות מדקה, ואז התפרצתי פנימה במצלמה שלופה וצילמתי את העתיד להפוך בקרוב לאקס של אחותי ואת דייב שלי בתנוחה שאינה משתמעת לשתי פנים.
הייתי נרגש, החדר היה אפלולי משהו, והאוויר היה סמיך מאדים, לא הצלחתי להבחין באיזה מצב בדיוק היה הזין של דייב, אבל מאחר וגיסי כרע על ברכיו בין רגליו הפשוקות של דייב שהספיק כבר להסיר את המגבת, ברור היה כשמש מה עומד להתבצע שם בקרוב מאוד.
בעלה של חן ניסה לחמוק מהחדר, אבל אנחנו היינו זריזים יותר, לכדנו אותו בפנים והסברנו לו בקצרה במה דברים אמורים. הוא התחיל לבכות, הבטיח שהגט כבר בדרך, ונשבע שלא יערים מכשולים ויניח לה לקחת את הילדים אתה.
"ואם לא, אז יש לנו פה תמונות ברורות מאוד." הזכיר לו דייב, מנופף את המצלמה שלקח ממני מיד אחרי שהידק שוב את המגבת על מותניו.
אחרי שהכל הסתיים לשביעות רצוננו יצאנו משם במהירות ונסענו לבית הורי לספר לחן על התוצאות משביעות הרצון של הסאונה. בדרך, בדיוק באמצע כביש פרוינד, דייב פתח את חלון הרכב והשליך את המצלמה אל התהום שלמטה. "אופס." אמר, וחייך אלי בתום.
"מה עשית?" צעקתי, "למה?"
"אל תדאג, אנחנו לא נצטרך להראות את התמונות האלו לאף אחד." הבטיח לי דייב, "הגיס שלך כמעט חטף התקף לב מרוב פחד, הפעם הבאה שנראה אותו תהיה על מדרגות הרבנות."
"כן, אבל... אבל למה?" גמגמתי נדהם, "למה לזרוק מצלמה חדשה לגמרי? היא חסינת מים, יש לך מושג כמה כסף היא עלתה?"
"יש דברים יותר יקרים מכסף. אני לא רוצה שהתמונות האלו יהיו אצלנו אפילו רגע אחד נוסף." אמר דייב בעקשנות, ולא יסף לדבר יותר על הנושא.
זו הסיבה שעד היום אין לי מושג באיזה מצב נמצא הזין היפה שלו כשהתפרצתי לחדר הפרטי, החשוך והסמיך מאדים, וצילמתי את פניו של גיסי, פיו פעור, מוכן ומזומן לבצעו את זממו בחבר המתוק שלי.
נכון, חבל על המצלמה, אבל אולי דייב צודק ומוטב ככה. העיקר שחן קיבלה את הגט שלה וחזרה לגור אצל הורי עם הילדים, ואני והוא הפכנו לדודים במשרה מלאה לשני האחיינים המתוקים ביותר בעולם.

אין תגובות:

פרסום תגובה