12. תירוץ
"לא תאמין מה קרה היום,"
השתרע דור לצידו של נורי, מתרווח בהנאה על מיטתם המשותפת, "אימא שלי התקשרה וסיפרה
שאבא שלי חזר לארץ ושהוא רוצה לפגוש אותי, היא שאלה אם אני מרשה לה לתת לו את
המספר שלי."
"נו, ואתה מרשה?"
"הייתי כל כך מופתע עד שישר אמרתי
שכן, לא אכפת לי שהוא ידע איך להתקשר איתי, אבל במחשבה שנייה, יכול להיות שטעיתי?
לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו כלום חמש שנים, אני לא מבין מה היה דחוף לו להיפגש
איתי פתאום?"
"מה אימא שלך חושבת על זה?"
"היא משערת שהוא רוצה להיות בברית
של הנכד הראשון שלו, וחושבת שאולי הוא הבין פתאום שהוא מתחיל להזדקן, ושדם זה לא
מים."
"בן כמה אבא שלך?"
"בן חמישים ושבע, כבר לא ילד, אני
בקושי זוכר איך הוא נראה."
"אין לאימא שלך תמונות שלו?"
"לא, הוא לא אהב להצטלם, ואל תשכח
שפעם צילומים לא היו עניין פשוט כל כך כמו היום. אחותי סיפרה לי פעם שהוא לקח איתו
את רוב הצילומים שלו, ואת המעט שנשארו בבית אימא פשוט השמידה."
"טוב, לפחות דבר אחד טוב יצא לך
מזה שהוא חוזר," העיר נורי בציניות נשכנית, "יש לך תירוץ מעולה לדחות
שוב את היציאה שלך מהארון."
"תירוץ?" הזעים דור את פניו
ונשען על מרפקו, מביט בפניו של נורי, "למה אתה מדבר ככה? עד היום היו לי
סיבות רציניות מאוד לא לצאת מהארון, ואל תשכח שרק לפני כמה חודשים הבנתי בכלל...
אני פשוט מחכה לרגע המתאים, זה הכל."
"מה שתגיד." רטן נורי, התעטף
בפיקה שלו והפך אליו את גבו.
דור בהה נרגז בעורפו, מתלבט בין תחושת
אשמה, לבין הרגשה שנורי עושה לו עוול, "תגיד נורי, למה בעצם חשוב לך כל כך
שהמשפחה שלי תדע שאני... אה... שאני לא מה שהם חושבים שאני? למה אתה לוחץ עלי כל
כך לצאת מהארון?"
"למה?" השליך נורי מעליו את
השמיכה הדקה והתיישב, לוטש מבט פראי בפניו של דור, "כי נמאס לי להעמיד פנים
שאני רק שותף שלך לדירה, כי אני פוחד שעוד מעט תחליט שדי, נמאס לך, התגברת על אפרת
ואתה רוצה לגמור איתי ולחזור לחיים הרגילים שלך, כי..." עיניו התמלאו דמעות, "כי
כל זמן שאתה בארון אתה גורם לי להרגיש כמו ריבאונד לחיים הסטרייטים שלך. עכשיו אתה
מבין למה?"
"כן, אני מבין, אבל גם אתה צריך
להבין..."
"אני מבין." קטע אותו נורי
בזעף, "מה, לא הבנתי כשלא רצית להרוס לאימא שלך את החתונה של אחותך ולכן
השארתי אותי בבית? הבנתי, בטח שהבנתי, הבנתי אפילו למה הלכנו לחוד לחתונה של איתן
ואפרת, הבנתי ושתקתי כשישבת ליד אימא שלך ואחותך בשולחן של המשפחה, ואני ישבתי לבד
כמו כלב בשולחן של החברים המגעילים של איתן. אפילו כשרקדת עם אחותו השמנה של הגיס
שלך הבנתי ולא אמרתי כלום, והבנתי אפילו כשלא הלכת איתי למצעד הגאווה כי אולי אימא
שלך תזהה אותך בטלוויזיה, אבל כשפתאום אבא שלך צץ, אלוהים יודע מאיפה ולמה, אני
מתחיל לקלוט ששוב הכל הולך להידחות, ומתחיל להישבר לי דור, אתה מבין את זה? פשוט
נמאס!" סיים נורי את נאומו הארוך בצעקה צורמנית.
"אבל נורי, בחייך, למה אתה כזה
דראמה קווין? הבטחתי לך שמיד אחרי שאחותי תלד בשעה טובה, והברית תעבור בשלום
אני... נו, די, אל תתעצבן, לא חבל? בוא הנה חמוד, תביא נשיקה."
הם התחילו להתנשק, ונורי נשבה שוב בקסם
נשיקותיו וליטופיו של דור, הדחיק את המרירות החששות והעלבון והתמסר לעונג, אבל גם
ברגע הפרטי והקסום ביותר שלהם נמסכה טיפת מרירות כואבת כי הוא שוב נכשל ולא הצליח
לפתות את דור לחדור אליו.
עד שההנאה המסוימת הזו נמנעה ממנו במין
עקשנות לא מוסברת ומקוממת לא ידע נורי עד כמה חשוב לו להרגיש מידי פעם זין עבה
וקשה חודר לתוכו, ממלא אותו עד אפס מקום, וכמו שהתוודה פעם בפני מישהו, נוגע בשורש
נשמתו.
דור תיעב משום מה את האקט הזה, והשתמט
ממנו כמיטב יכולתו. הוא הסכים למציצות והשתפר מאוד בעבודת יד, ובעיקר אהב לשכב על
נורי, אברו היפה והמפתה לחוץ לזה של נורי ולהתחכך בו תוך כדי נשיקות וליטופים עד
ששניהם גמרו. זה היה טוב ונעים ומחרמן, אבל אחרי כמה חודשים של הימנעות מחדירה
נורי היה מוכן לטפס על קירות מרוב עצבנות ומרמור. הארוניות העקשנית של דור רק
הוסיפה שמן למדורה.
אם זה היה כל אחד אחר הוא היה שם סוף
לזוגיות הזו כבר מזמן, אבל משום מה, למרות כל התסכולים שחווה, האהבה שלו לדור
התפתחה והעמיקה. חוץ מהעניין המציק הזה של הסקס החיים שלהם יחד היו יפים וטובים
ומלאי סיפוק. מבחינות רבות דור היה כל מה שהוא שאף אליו, הוא אהב את אופיו הנעים
והנוח, את יפי תארו, ואת חוש ההומור שלו ,והתרגל לישון בזרועותיו, אפוף בריחו
הנעים, ולקום איתו כל בוקר. הוא אהב את השגרה הנוחה והנעימה שלהם, את טיולי הבוקר
שלהם עם מישמיש, נהנה לבשל עבור דור ולאכול איתו כל ערב ומאז שאיתן ואפרת שנישאו
במזל טוב עברו לדירתם, הוא נהנה לטפח איתו את ביתם הנחמד ואת גינתם הפורחת, והיה
בטוח שאושרו היה מושלם בתכלית אם רק דור היה יוצא סוף סוף מהארון, ומכריז בפה מלא
שהוא הומו ושנורי הוא בן זוגו, ואם רק לא הייתה התשוקה המציקה ההיא...
הם גמרו כמעט יחד, דור הקפיד תמיד
להמתין לנורי וגמר רק אחריו, ונשארו לשכב עוד כמה דקות חבוקים, מתנשמים ומתנשפים.
"צריך להתקלח." גנח לבסוף
דור וקם, מושך אחריו את נורי, "בוא להתקלח איתי, אני אסבן לך את הגב."
הבטיח.
הם התקלחו יחד, מסבנים אחד את השני בעונג,
ואחר כך עטף דור את נורי במגבת וניגב אותו בעדינות, מחמיא לו על חלקת עורו ויפי
תלתליו, ופתאום הבחין, מופתע, בכתם סגלגל כהה שהסתמן על זרועו של נורי, מכתים את
חלקת עורו השחום. "מה זה חמוד? ממי קיבלת מכה?" התפלא ונגע בעדינות בכתם,
"כואב?"
"אהה... לא, זה... אין לי מושג
ממה זה, כנראה קיבלתי מכה ולא שמתי לב." נחפז נורי לתלות את המגבת ולהסתלק
בזריזות למיטה. "אני הרוס מעייפות, הולכים לישון."
"כן, בטח, לילה טוב חמוד."
"לילה טוב דור."
"אתה עוד כועס עלי נורי? אני יודע
שאני מאכזב אותך לפעמים, אבל אני נשבע לך שמיד אחרי הברית אני אספר לאימא ולאחותי,
אתה מאמין לי, נכון?"
"כן, בטח." נורי התכרבל
בזרועותיו של דור, "אני אוהב אותך דור."
"גם אני אוהב אותך נורי, לילה טוב
יפה שלי."
"אתה יכול להישאר היום קצת יותר
מאוחר נורי?" שאל שרמן ,בעל הבית של החנות בה עבד נורי, מתאמץ מאוד להישמע
שווה נפש ואגבי ולא כל כך מצליח.
"כן, בטח, אין בעיה." השיב
נורי בקלילות, וכשליבו פועם בעוז בחזהו המשיך לסדר את חולצות הטריקו שחבורת
מתבגרות קשקשניות בלגנה בצורה מחרידה.
הם המשיכו להתנהל כרגיל עד שאחרונת
המוכרות אמרה ערב טוב ועזבה, ואז נעל שרמן את דלת החנות, כיבה את כל האורות חוץ
מאלה של חלון הראווה, והלך למשרד הקטן והדחוס שלו שנחבא בירכתי המחסן. נורי כבר
המתין לו שם עם קונדום בידו, ערום לגמרי חוץ מגרביו.
שרמן פתח בזריזות את חגורת מכנסיו ושמט
אותם עד לקרסוליו, שלשל למטה את תחתוניו וצנח באנחה על הספה המרופטת שנחבאה מאחורי
שולחנו המשרדי. "בוא הנה נורי, תעמיד לי את הזין ותשים לי קונדום." הורה
לנורי שכרע מולו על ברכיו והחל לטפל במסירות בזין העבה והקצר של הבוס שלו. "בוא,
שב עלי." פקד על נורי, ואחז בזרועו ביד גדולה וגסה, אצבעותיו העבות שטבעת
נישואים רחבה הבהיקה על אחת מהן התחפרה בבשרו של נורי.
"אי! בעדינות." מחה נורי
והתיישב על ברכיו של שרמן, "תזהר לא להשאיר עלי סימנים, תחזיק אותי אבל לא
חזק מידי." הורה לו, נתמך במסעד הספה, והתפתל בגמישות עד שאברו הזקור של שרמן
חדר לפי הטבעת המשתוקק שלו. "אוי, זה כל כך טוב, כל כך התגעגעתי לזה." גנח
נורי, ושרמן, משתדל לא להשאיר סימנים על עורו השחום והחלק של נורי, החרה החזיק
אחריו, "זה כל כך טוב..."
13. כלב שחור
כל יום שישי הייתה העמותה המקומית להצלת
כלבים נטושים עורכת יום אימוץ בקניון בו עבד נורי במכירת בגדים.
נורי נהג לעצור ליד הכלבים, לשוחח עם
מתנדבי העמותה, וללטף את הכלבים שחיבב. רובם נמסרו לאימוץ אחרי שבוע שבועיים, ורק
כלבה אחת, לברדורית מעורבת שחורה בשם קוקי חזרה והופיעה בימי האימוץ שבוע אחרי
שבוע, ואיש לא חפץ בה. נורי נהג לעצור לצידה, ללטף את ראשה החלק, לכבד אותה
בעוגייה ולהשתעשע אתה מעט לפני שחזר הביתה.
יום שישי אחד אמרה לו המתנדבת שהשגיחה
על קוקי שזו הפעם האחרונה שקוקי מגיעה ליום האימוץ, "היא נכנסה לרשימת ההמתה."
אמרה המתנדבת בצער, ואם היא לא תאומץ עד יום שלישי נאלץ להמית אותה."
"למה?" הזדעזע נורי ופניו
החווירו, "אבל היא כל כך מקסימה ומתוקה, היא רק גורה, למה להרוג אותה?"
"כי אין לנו מספיק מקום, והיא כבר
כמעט בת חצי שנה, כל הזמן מגיעים גורים חדשים ומתוקים, והיא תופסת מקום, ולהגיד את
האמת, אם לא אימצו אותה עד היום כבר אין סיכוי שמישהו יאמץ אותה, לא שהיה לה הרבה סיכוי
עוד קודם, לא עם הצבע השחור הזה."
"מה רע בצבע שלה?" נעלב נורי
בשמה של קוקי שלעסה בחדווה את העוגייה שהביא לה וקשקשה אליו בזנבה בשמחה, לא מודעת
לגזר הדין הנורא המרחף מעל ראשה.
המתנדבת משכה בכתפיה בחוסר אונים, "אנשים
לא אוהבים כלבים שחורים." אמרה, "היא הגיעה אלינו כגורה עם ארבעת האחים
שלה וכולם אומצו כי הם היו לבנים וצהובים, ורק היא, מסכנה, שחורה ואף אחד לא רוצה
אותה, ועכשיו כשהיא כבר כמעט בוגרת וצריך לעקר אותה... מסכנונת כזו, אין לה מזל."
"יש לה מזל!" התפרץ נורי
לדברי המתנדבת, "היא נהדרת ויפה, ואני אאמץ אותה."
"אבל סיפרת לי שכבר יש לך כלב אחד."
"אז יהיו שניים, משמיש ישמח מאוד
אם נביא לו חברה למשחק."
"אתה בטוח?" פקפקה המתנדבת, "אולי
כדאי שקודם תשאל את השותף שלך לדירה אם זה בסדר מבחינתו?"
"אני גר בבית, לא בדירה, ויש לנו
גינה גדולה מגודרת עם המון מקום, והוא ישמח מאוד אם אני אביא עוד כלב שיהיה חבר של
משמיש."
"אפילו אם הוא שחור?" פקפקה
המתנדבת.
"את צוחקת? הוא מת על כלבים
שחורים." הצהיר נורי בביטחון שנועד לשכנע בעיקר אותו, כי למען האמת הוא לא
ידע כלל מה עמדתו של דור בקשר לכלבים שחורים, אבל החליט שזה מצב חירום ואין ברירה,
הרי אי אפשר להניח לקוקי המתוקה למות.
המתנדבת חקרה אותו בנוגע לתנאי החיים שיהיו
לקוקי בביתה החדש, ואחרי שנחה דעתה שהכלבה תקבל טיפול הולם - לא תיקשר בשרשרת
בחצר, תצא לטיולים פעמיים ביום, ותישן במיטת כלבים מפנקת בתוך הבית - היא החתימה
את נורי על התחייבות לעקר אותה עד סוף החודש, לקחה ממנו המחאה על סך חמש מאות ₪
וקיבלה ברצון עוד מאה ₪ כתרומה לעמותה, ובתמורה העניקה לו רצועה אדומה נחמדה בשביל
קוקי שהלכה בצייתנות עם נורי, קפצה בעליצות לתוך מכוניתו, יושבת בשלווה על המושב
הקדמי, מביטה החוצה בסקרנות.
משמיש נבח עליה קצת כשהיא נכנסה עם
נורי לחצר, אבל קוקי כשכשה לעומתו בזנבה, השתרעה לפניו על הקרקע, חשפה בפניו את
בטנה השעירה, לקקה את פניו בהתרפסות ועשתה כמיטב יכולתה הכלבית להסביר לו שפניה
לשלום, ושכל מה שהיא רוצה זה להתיידד אתו ולחיות אתו בשלום.
משמיש נעתר לה במהירות, ועד מהרה הם
נעשו חברים טובים, שיחקו תופסת בחצר, שתו יחד מים מאותה קערה, והתחלקו ברצון
בחטיפי הכלבים שנורי חילק להם בנדיבות.
"מה זה?" הופתע דור כשחזר
הביתה, "של מי הכלב השחור הזה?"
"זו כלבה, שמה קוקי ומעכשיו היא
שלנו." הודיע לו נורי, ובעוד הוא מגיש לו ארוחת צהריים סיפר לו את סיפורה של
קוקי. "עכשיו אתה מבין למה הייתי חייב להציל אותה?"
"כן, אני מבין נורי, אבל..."
כאילו הבינה שמדברים עליה נגשה קוקי אל דור והניחה את כפה על ברכו, מביטה בו במבט
לח, והוא נכבש מיד, הגיש לה נתח בשר מצלחתו, ליטף את ראשה והסכים שצריך לקנות גם
לה מיטה ולקחת אותה לווטרינר לקבוע תור לעיקור.
דור ונורי הקפידו להקדיש את סופי השבוע
לבילוי זוגי. בשבתות הם היו קמים מאוחר יותר, עושים טיול ארוך יותר עם הכלבים,
אוכלים ארוחת בוקר מפנקת ואחר כך עובדים קצת בגינה, מבשלים בשביל כל השבוע, או משלימים
שעות צפייה בסדרות החביבות עליהם, ואחר כך פורשים לשנת צהריים ארוכה וסקסית,
אוהבים אחד את השני לאט ובנחת, מתקלחים יחד ואחר כך נרדמים וישנים עד הערב, ואז
קמים לאט, מטיילים שוב עם הכלבים, לפעמים הולכים לסרט או להצגה, עושים כמיטב
יכולתם לנצל כל דקה מסוף השבוע החומק וחולף מהר מידי.
מידי פעם הם ניסו גם לבלות בפאבים, או
במועדונים, אבל כמעט תמיד התאכזבו וחזרו מוקדם מידי, חשים מרומים. שניהם סלדו מעשן
סיגריות וממוזיקה רועמת מידי, שתו מעט מאוד אלכוהול, והעדיפו להזיע בחדרי כושר
מאשר על רחבת הריקודים.
"איזה מזל יש לי שאתה בחור מתוק
וביתי כזה." אמר נורי לדור, והסתער עליו בחיבוק עז, מנסה לחנוק את רגשות
האשמה שחש מידי פעם בגלל תעלוליו עם שרמן.
"ואיזה מזל יש לי שאתה אוהב אותי
בדיוק כמו שאני ומבין אותי." החזיר לו דור חיבוק, אסיר תודה על סבלנותו של
נורי. מה הוא היה עושה אם הבחור המדהים הזה שהוא אוהב כל כך היה לוחץ עליו לצאת
מהארון וגורר אותו לבלות בכל מיני מועדוני גייז רעשניים שהפחידו אותו וגרמו לו אי
נוחות וגם, האמת, היו ממש ממש יקרים? ומילא הכסף, אבל איך הוא היה מתמודד עם כל
הבחורים המוחצנים והמרושעים האלה שהתרוצצו שם, יפים ומטופחים כל כך, וכל כך סקסיים
ובטוחים בעצמם?
הוא צפה בעיניים פעורות לרווחה בהכי
גאים שיש ( Queer as Folk ) נהנה מאוד מסדרת הטלוויזיה המדהימה הזו על הומואים בארצות הברית, אבל ידע
שבחיים הוא לא היה מצליח לחיות כמותם - סמים וסקס בשירותים ובגידות, זה כל כך לא
הוא, ומזל שגם נורי המתוק והעדין שלו מרגיש אותו דבר.
"דור, אתה מוכן לבוא לכאן לרגע?"
צעק אליו נורי, מעיר אותו משנת הצהריים הארוכה והמתוקה ששקע בה אחרי התעלסות
ממושכת ומספקת בשבת הראשונה של הקיץ. הוא נשמע לחוץ מאוד, כמעט מבוהל, ולמרות
הכבדות והעייפות שחש נענה דור לדחיפות שבקולו, משך על עצמו מכנסיים קצרים וחפז
ברגליים יחפות - נורי שוב סחב לו את הכפכפים – לסלון, מגלה שם את נורי עומד מול
איש אחד ש... "אבא?" נדהם דור, ושפשף את עיניו הכבדות עדיין משינה, "מה
אתה עושה פה?"
"באתי לבקר אותך." השיב אביו
בפשטות, והושיט לו את כף ידו, "מה שלומך דורי? רזית ממש יפה, אתה נראה נהדר."
"גם אתה." לחץ דור את כף ידו
של אביו, בוחן את פניו שהשתנו מאוד מאז ראה אותו לאחרונה.
"כן, גם אני רזיתי." הסכים
אביו בחיוך, "אבל זה לא משנה, אני כבר זקן, אבל אתה דורי, היית כזה ילדון
שמנמן פעם ונעשית ממש גבר לעניין." החמיא לו.
"אני בן עשרים ושש כמעט."
הזכיר לו דור בקרירות, "אה, ורק שתדע, אני הומו, ונורי הוא לא רק השותף שלי לדירה
אלא גם הבן זוג שלי."
אם חשב שאביו יזדעזע, יצעק ויכעס עליו
כמו שנהג לעשות כשהיה ילד הוא טעה. אביו הצטחק והנהן, "כן, אני יודע."
השיב בנחת, קרץ וחייך אל נורי שחייך אליו חזרה במבוכה.
"איך אתה יודע?" שאל דור
בחומרה.
אביו הצטחק, "אחרי כל כך הרבה
שנים בארון פיתחתי גיי דאר לא רע." השיב וליטף בחיבה את ראשה של קוקי שנדחקה
אליו מצד אחד, בעוד משמיש מתרפק עליו ומנסה למשוך את תשומת ליבו מהצד השני.
14. תנסה ותראה
"אמרת גיידאר?" נפערו עיניו
של דור לרווחה, "אתה רוצה להגיד לי שגם אתה..."
"כן." הנהן אביו בנחת, "מה,
אימא לא סיפרה לכם?"
"אולי היא סיפרה לרווית, אבל לי
היא לא סיפרה שום דבר, חשבתי שהתגרשתם כי לא הסתדרתם."
"נכון, זו הסיבה שהתגרשנו, אבל לא
הסתדרנו כי..." הוא פרש את ידיו בתנועת אין אונים מבודחת משהו, "כי
הייתי חרא של בעל."
"זה נכון." הסכים דור, "היית
בעל מאוד לא נחמד, וגם בתור אבא לא היית משהו."
"נכון." אישר אביו, "וזו
בעצם הסיבה שבאתי לבקר אותך, רציתי להתנצל ולהסביר, כשהייתי נשוי לאימא שלך הייתי
אומלל מאוד, הרגשתי לכוד ומדוכא, ובגלל זה רבתי עם אימא כל הזמן, זו לא הייתה אשמת
אף אחד, רק אשמתי, ואני מבקש סליחה שהוצאתי עליכם את כל התסכולים שלי." הוא
נשם עמוקות והביט בדור בציפייה לסליחה.
דור הביט בו חזרה ושתק שתיקה עוינת ומעיקה.
"נו, אז אתה סולח לי?" שאל אביו לבסוף.
"לא." אמר דור בפסקנות, "אני
יכול אולי לסלוח לך שדפקת לי את הילדות ומיררת לאימא את החיים, אבל אני לא יכול
לסלוח לך שבגללך יצאתי הומו."
"בגללי?" אביו הרים את
גבותיו בפליאה ורמז של חיוך הבהב בזויות פיו, "למה בגללי?"
"בגללך, כי הורשת לי את ה... הדבר
המגעיל הזה, אם לא היית מתחתן ומביא ילדים אז... למה התחתנת בכלל?"
"כי זה מה שאנשים עשו אז, גמרו את
הצבא, למדו משהו והתחתנו, וחוץ מזה אהבתי את אימא שלך, וגם היא אהבה אותי, אנחנו
עדיין אוהבים זה את זו, אבל לא היינו צריכים להתחתן ובטח שלא להביא ילדים, אני
באמת מצטער."
"אימא אמרה שהתחתנת שוב באמריקה."
"טוב, לא ממש התחתנתי, אז זה
עדיין לא היה חוקי להתחתן עם גבר, אבל עשינו הסכם זוגיות אצל עורך דין, וגם מסיבה
יפה, ועד שהוא נפטר היו לנו כמה שנים טובות יחד."
"הוא מת? ממה, מאיידס?"
"חס ושלום, מה פתאום איידס? ג'ימי
המסכן שלי חטף התקף לב באמצע משחק טניס, תמיד הזהרתי אותו שספורט זה עסק נורא
מסוכן, בעיקר אחרי גיל שישים, אבל הוא לא הסכים לוותר, הוא מת כמה ימים לפני שמלאו
לו שישים וחמש."
"שישים וחמש?" נדהם דור, "כל
כך זקן, אבל אתה רק בן... בן כמה אתה בעצם?"
"חמישים ושבע וחצי." קרן
לעברו אביו בשביעות רצון, וטפח בגאווה על כרסו השטוחה והשרירית, "ג'ימי היה
מבוגר ממני בשמונה שנים, והוא תמיד הזהיר אותי שהוא ימות לפני ואני אשאר לבד, והוא
צדק, אבל אני לא מצטער על אף רגע שהיה לי אתו."
"אימא יודעת עליך? יודעת שאתה..."
נורי הבחין בצער שהמילה הומו נתקעת בגרונו של דור ושהוא עושה כל מאמץ לא לבטא
אותה, "שאתה לא בעניין של נשים."
"כן, היא התעקשה לגרור אותי לכל
מיני יועצי נישואים והציקה לי כל כך עד שבסוף הייתי חייב לגלות לה את האמת,
קיוויתי שהיא תירגע סוף סוף ונוכל להמשיך לחיות בשקט לפחות עד שתגדלו ותעזבו את
הבית, אבל ברגע שהיא שמעה את המילה הומו היא ישר רצה לרבנות ודרשה גט, היא גם התעקשה
שאני לא אהיה אתכם בקשר, היא הסכימה אפילו לוותר על דמי מזונות רק כדי שאני אעלם."
הוא נאנח, "היה לי קשה מאוד, אבל בסוף הכל יצא לטובה."
"מבחינתך אולי, אבל לא מבחינתי."
סינן דור בזעם, "וגם בשביל רווית זה לא היה פיקניק, אבל מה זה חשוב שגדלנו
בלי אבא, העיקר שאתה יצאת לחופשי ואפילו לא שילמת דמי מזונות."
"אני באמת מצטער." קדרו פניו
של אביו, "אם זה היה תלוי בי לא הייתי עוזב אתכם, אבל אימא שלך התעקשה מאוד,
ואגב, כן שילמתי דמי מזונות, ולמרות שלא הייתי צריך המשכתי לשלם גם כשהיית בצבא."
"תודה רבה לך." אמר דור
בחמיצות.
"על לא דבר." השיב אביו
בנעימות, ומזג לעצמו כוס מיץ מהקנקן שעמד על השולחן, "רוצה מיץ?"
"לא, תודה." אמר דור בקרירות,
ולקח את החגורה של מישמיש, "אני הולך לטייל עם הכלבים, אתה בא נורי?"
"לך, אני אשיג אותך עוד מעט, אני
רוצה לדבר עוד קצת עם אבא שלך." השיב נורי וחייך אליו בהתנצלות.
"איך שאתה רוצה." ענה דור
בזעם כבוש, והסתלק, הכלבים בעקבותיו.
"אני באמת מצטער." פנה נורי
לאביו של דור, והושיט לו את כף ידו ללחיצה, "אני משה נוריאל." הציג את
עצמו, "אבל כולם קוראים לי נורי."
"אני דוד." לחץ אבא של דור
את ידו, "תקרא לי דודי."
"אני מקווה שלא נפגעת מההתנהגות
של דור, בדרך כלל הוא לא כזה אנטיפת, אבל הוא קצת בשוק מכל מה שסיפרת לו והוא
מוציא את זה עליך."
"כן, אני מבין, גם אני כזה,"
נאנח דוד, "זכותו לכעוס עלי כמובן אבל שום דבר טוב לא יצא מכל העצבים האלה,
אני מבין שאימא שלו לא יודעת שאתם יחד."
"לא, הוא לגמרי בארון, לצערי."
"תיזהר שהוא לא יגרור גם אותך
חזרה לארון."
נורי חייך, "אני לא חושב שיש
סיכוי שזה יקרה, "אבל אם הוא יתעקש להמשיך להסתיר אותי אני אצטרך להיפרד
ממנו, אני אוהב אותו מאוד אבל קשה לי לחיות עם כל השקרים וההסתרות האלה, זה מתיש
אותי."
"גם הוא מותש, נורא מעייף להיות
בארון, אני לא אגיד כמובן שום דבר לאימא שלו אבל לטובת כולם עדיף שהוא יספר לה
וימשיך בחיים שלו. דודי קם ופנה לדלת, "שלום נורי, אני מקווה שעוד ניפגש
בעתיד."
"גם אני." חייך לעברו נורי,
נעל נעלי התעמלות והלך לחפש את דור ואת הכלבים. הוא מצא את דור יושב על סלע ובוהה
באוויר, מתעלם מהכלבים שהתרוצצו סביבו.
"הוא הלך?" שאל וזז קצת,
מפנה לנורי מקום על ידו.
"כן."
על מה דיברתם? הוא בטח נורא כועס ונעלב
בגללי?"
"ממש לא, הוא לגמרי מבין אותך
והוא רוצה שתדע שאין לך מה לדאוג, הוא לא יגיד שום דבר לאימא שלך למרות שלדעתו אתה
צריך לצאת מהארון."
"כן, בטח, לו קל להגיד."
התיז דור בזעף
נורי משך בכתפיו בשתיקה וליטף את ברכו,
"אל תכעס עליו." ביקש חרש, "הוא יודע שהוא עשה המון טעויות, אבל
הוא אוהב אותך ורוצה בטובתך."
"אני יודע." אמר דור וחיבק
את כתפיו, "סליחה נורי."
"אל תדבר שטויות, אין לי על מה
לסלוח לך."
"כן, יש." התעקש דור וקפץ
מהסלע, "בוא נמשיך ללכת."
לאורך כל אותה שבת הם דבקו בשגרה
הרגילה שלהם – אכלו ארוחת ערב, צפו בטלוויזיה, התקלחו, הלכו למיטה וקראו כל אחד
בספרו, ואז כיבה דור את האור והדהים את נורי כשבאמצע ההתעלסות שלף את בקבוק
הלובריקנט ששכב זנוח זמן רב כל כך במגרה, ושאל בביישנות אם אפשר.
"אתה רציני, אתה רוצה לזיין?"
דור הנהן.
"אותי? בתחת?" ווידא נורי.
"אם זה בסדר מצידך."
"איזה שאלה, בטח שזה בסדר, אבל מה
קרה פתאום?"
"לא יודע, פתאום בא לי, אתה בטוח
שאתה מסכים."
חיוך גדול התפשט על פניו של נורי, "תנסה
ותראה."
למחרת, בסוף יום העבודה, רמז שרמן
לנורי שייגש למשרדו, והופתע מאוד כשנורי סירב להתפשט, ודחף אותו כשניסה לגעת בו, "די,
זה נגמר שרמן." הכריז נורי. "אתה יכול לפטר אותי אם אתה רוצה, אבל הקטע
הזה ביני לבינך לא יקרה יותר."
"מה לפטר אותך? אל תדבר שטויות,
אתה המוכר הכי טוב שלי נורי, וחשבתי שאנחנו גם... חשבתי שגם אתה רוצה." פניו
העגלגלים של שרמן הביעו עלבון, "הרי לא הכרחתי אותך, נכון שלא?"
"לא, בטח שלא." הרגיע נורי, "זה
היה טוב מאוד, אבל מה לעשות, הנסיבות אצלי השתנו וזה נגמר."
"אני מבין." התעצב שרמן אל
ליבו, "מה קרה נורי, החבר שלך גילה?"
"לא, חס וחלילה." נבהל נורי,
"אוי ואבוי אם הוא ידע."
"נו, אז מה קרה פתאום? יש לך
מישהו אחר או שנמאס לך משרמן הזקן והשמן?"
"אתה לא זקן, ואתה לא שמן."
מחה נורי בנימוס, למרות ששרמן כבר חצה את החמישים והיה די שמנמן, "אבל אני
אוהב מאוד את החבר שלי, ותמיד הרגשתי לא נעים שבגדתי בו, אבל הייתי חייב, למזלי
הוא סוף סוף הבין מה הוא מפסיד ו..." חיוך מאושר השתפך על פניו השחומים
והנאים, "בקיצור, הנסיבות השתנו ואני לא צריך לבגוד יותר."
15. מזל טוב
לכולנו
בימי שלישי נהג נורי להגיע לחנות
הבגדים כבר בשמונה בבוקר. הוא היה פותח את הדלת, מדליק מיזוג ואורות, ממלא מים
במיחם ומפעיל אותו, ומארגן את החנות לקראת יום עבודה חדש. יום שלישי אחד כשהגיע כדרכו
מוקדם בבוקר נדהם לגלות שהאור במשרד דולק, המיחם רותח ודלת השירותים נעולה.
דבר ראשון הוא חשב שמישהו פרץ לחנות,
ותוך כדי נסיגה זהירה לכיוון הדלת שלף את הנייד שלו כדי להתקשר למשטרה, אבל אז נפתחה
דלת השירותים ושרמן, לבוש רק בתחתונים, הופיע בפתח.
"מה אתה עושה פה?" נדהם נורי,
והחזיר את הסמרטפון שלו לכיסו.
"התעוררתי מאוחר מידי." נאנח
שרמן, "ואני לא מרגיש טוב." הוסיף בקול אומלל, "אתה מוכן להכין לי
משהו חם לשתות?"
"בכיף, אבל תעשה לי טובה בוס, לך
תלבש משהו, רוצה תה או קפה?"
"תה, עם דבש." ביקש שרמן
והשתעל.
נורי חיפש בכיור ומצא את המאג של שרמן –
מאג גדול שחור מעוטר בכתובת באדום הבוס – שטף אותו והכין לשרמן כוס תה מהביל בטעם
לואיזה, ממותק בהרבה דבש.
"תודה." גנח שרמן ולגם לגימה
קולנית, "נרדמתי עם מיזוג דולק וקמתי חולה." הסביר באנחה.
"תסלח לי שאני שואל," הגיש
לו נורי צלחת עוגיות, "אבל אין לך בית, למה ישנת פה?"
"היה לי בית, עכשיו כבר אין,
האישה זרקה אותי החוצה, והכל באשמתך."
"באשמתי?" השתומם נורי, "איך
באשמתי?"
"באשמתך בגלל שאתה לא רוצה
יותר... אתה יודע מה, הייתי צריך לחפש סקס באינטרנט, ידעת שהמחשב, יימח שמו, זוכר
את כל המקומות שאתה גולש בהם, ואם מישהו שואל הוא ישר מלשין עליך?"
נורי כבש חיוך, "היית צריך למחוק
את ההיסטוריה שלך שרמן."
"כן, עכשיו אני יודע." אמר
שרמן במרירות, "אבל עכשיו זה כבר מאוחר מידי, אשתי שתהיה בריאה הלכה בשנה
שעברה ועשתה קורס במחשבים, ופתאום היא יודעת ומבינה ובודקת..." הוא לגם מהתה,
ונאנח שוב, "אל תשאל איזה סקנדל היה."
"אז אתה הולך להתגרש?"
שרמן הנהן בעגמומיות, "אני צריך להשכיר
דירה, בחיים לא חיפשתי דירה להשכרה, אין לי מושג איך עושים את זה, אתה יכול לעזור
לי נורי?"
נורי שקע בהרהורים, שוקל את הבעד ואת
הנגד, הבעד בתוספת פניו האומללים של שרמן הכריעו את הנגד, "כן," השיב
לבסוף לאיטו, "אני מכיר מישהו ששכר דירה ומחפש שותף, הוא ישמח מאוד לגור אתך,
אבל אתה חייב להישבע לי על הקבר של אבא שלך ז"ל שבחיים לא תספר עלינו לאף אחד,
ובמיוחד לא לו."
"למי?" התבלבל שרמן.
"לאבא של דור, הוא חזר לארץ לא
מזמן ושכר דירה נחמדה לא רחוק מפה, הוא מחפש שותף שיגור איתו כי הדירה גדולה ויקרה
מידי בשבילו, אבל חשוב מאוד שהוא בחיים לא ידע שאני ואתה... תישבע לי שלא תגלה לו."
"אני נשבע." הרצין שרמן.
"בקבר של אבא שלך ז"ל?"
"כן, נשבע בקבר של אבא שלי
ז"ל."
"טוב," התרצה נורי והגיש לו
את כרטיס הביקור של דודי שמספר הנייד שלו היה רשום בעט על גבו.
"דוד כהן יועץ פיננסי." קרא
שרמן בקימוט מצח, "למה זה באנגלית?" תהה.
"כי זה הכרטיס ביקור שהיה לו
באמריקה, היום הוא עובד בבנק לאומי בנשר, הוא בן אדם נחמד מאוד וגם הוא הומו, בגלל
זה הוא התגרש מאימא של דור."
"למה אתה מתכוון גם הוא הומו?"
העמיקו קמטי מצחו של שרמן, "זה שאני מזיין לפעמים בחורים לא אומר שאני הומו."
"לא? ואני דווקא חשבתי... טוב, לא
חשוב. התכוונתי להגיד שהוא הומו כמוני וכמו הבן שלו, בסדר?"
"אם הוא הומו למה הוא היה נשוי?"
"לא יודע שרמן, כשתתקשר אליו תוכל
לשאול אותו, אבל אולי כדאי שקודם תסגור את עניין הדירה."
"בסדר." רטן שרמן, סיים את
התה שלו והתקשר לדודי, "אהה... אני... שמעתי שאתה רוצה להשכיר דירה... זאת
אומרת חדר בדירה... אני מתכוון... אני..." הסתבך בלשונו ולא הצליח להסביר מה
רצונו.
נורי איבד את סבלנותו וחטף מידו את
הטלפון בקוצר רוח, "דודי? זה אני, נורי, אתה עדיין מעוניין בשותף לדירה שלך?
נהדר, אז יש לי בשבילך את השותף האידאלי, כן זה הבחור שדיברת איתו כרגע, אני יודע
שהוא נשמע קצת מבולבל, אבל זה לא תמיד ככה אצלו, עברו עליו כמה ימים לא קלים, בדרך
כלל הוא בסדר גמור. אפשר לשלוח לך אותו עכשיו? אחלה, הוא מיד מגיע, להתראות."
הוא סגר ופנה לבוס שלו, "קדימה שרמן, תתגלח ותסתרק, ואולי כדאי שתחליף חולצה,
דודי מחכה לך." האיץ בשרמן, ולפני ששילח אותו החוצה שב והזכיר לו שאסור לו
לגלות לאיש, בעיקר לא לדודי...
"בסדר, בסדר, תפסיק להיות לחוץ
כזה, איזה נודניק." רטן שרמן ויצא לדרכו.
הוא חזר אחרי שעה, מרוצה מאוד מעצמו,
הודיע לנורי שהכל בסדר, פקד עליו להשגיח טוב על העסק כי הוא יהיה קצת עסוק היום,
והסתלק, מלא מרץ ושופע שמחת חיים של גבר שגילה שוב את טעם החיים.
"אבא שלי והבוס שלך נעשו שותפים
לדירה?" נדהם דור כשנורי סיפר לו על אירועי אותו בוקר, "לא יאומן כי
יסופר." מלמל לעצמו, "השרמן הזה, כמה שנים הוא היה נשוי?"
"לא יודע, די הרבה, הבן הקטן שלו
כבר סיים צבא, והגדול הולך להתחתן עוד מעט, בטח איזה עשרים, או עשרים וחמש שנים."
"כמעט כמו ההורים שלי, טוב, אני
מקווה שהם יהיו מאושרים מאוד יחד."
"גם אני." חייך נורי, מרוצה
מעצמו.
"זה בטח היה שוק נוראי לגלות
שהבוס הנשוי שלך הומו?" שיער דור.
"אהה... לא ממש... האמת חשדתי בו
כבר מזמן ש..."
"ובכל זאת הוא היה נשוי הרבה שנים,
ויש לו ילדים, קראתי באיזה מקום שהגן של ההומואיות שרד דווקא בגלל שהרבה הומואים
התחתנו עם נשים, והביאו ילדים ולכן... זה נשמע לך הגיוני נורי?"
"לא יודע, אני עדיין לא משוכנע
שזה גנטי."
"בטח שכן, יש המון משפחות ששני
האחים הומואים, או שבני הדודים, ושמעתי על משפחה שהבן הומו והבת לסבית, ותראה אותי
ואת אבא שלי..."
"אם מדברים על משפחות דור, מתי
אחותך צריכה ללדת?"
"בעוד יומיים שלושה, למרות שזה
יכול לקחת אפילו עוד שבוע או שבועיים."
"וזה בטוח שיש לה בן?"
"כן, לגמרי."
"אז תהיה ברית?"
"בטח, ההורים של הגיס שלי נורא
מתרגשים כי זה נכד ראשון שלהם, והם רוצים לעשות את הברית באולם והכל."
"אז גם אתה תבוא, נכון?"
"כן, מה לעשות, אני חייב, אימא
שלי תהרוג אותי אם אני לא אתייצב."
"ורצוי עם בת זוג." עלה חיוך
לעגני משהו על שפתיו של נורי.
דור הרצין, "אני לא אבוא עם בת
זוג." הבטיח.
"אני מודה לך מאוד על ההתחשבות."
הכריז נורי בציניות.
"נורי, בחייך... אל תהיה כזה...
הבטחתי שאני אספר לה ואני נשבע לך שאני אעשה את זה, אבל צריך לחכות לרגע המתאים,
אי אפשר להפיל עליה דבר כזה כמה ימים לפני הלידה, היא עצבנית ולחוצה עוד יותר
מרווית ולא הוגן לספר לה דווקא עכשיו."
"אז מתי זה יקרה? אחרי הלידה לא,
בטח שלא, כי איך אפשר לעשות דבר כזה לאימא שלך שמתרגשת כל כך לקראת הברית? ואחר כך
צריך לחכות עד שהילד יהיה ילך לגן, ואחר כך עד שהוא ילך לבית ספר ולתיכון, ואולי
כדאי לחכות עד שהוא ישתחרר מהצבא? כי אסור לעצבן את סבתא כל זמן שהנכד הבכור שלה
במדים ו..."
"נורי, די, שתוק כבר, מספיק."
התחנן דור, "תפסיק להציק לי כל הזמן, אני אצא מהארון ברגע שאני ארגיש מוכן,
בסדר?"
"ומה אם אף פעם לא תרגיש מוכן? מה
אם תישאר בארון כל החיים?"
"תפסיק כבר! זה לא יקרה, וחוץ מזה,
מה אכפת לך, מה חסר לך עכשיו? כל כך חשוב לך ללכת איתי לכל מיני אירועים משפחתיים
משעממים?"
"כן!" הטיח נורי, ולמרבה
כעסו התמלאו עיניו דמעות. הוא הפנה את גבו לדור, שונא את עצמו על הרגישות המופרזת
שלו, ובדיוק אז הטלפון צלצל, "תענה אתה, אני לא יכול." אמר לדור ונמלט
לשירותים.
"רווית ונועם בדרך לבית חולים, יש
לה צירים." בישר דור לנורי שיצא מהשירותים, עיניו אדומות, וחיבק אותו
בהתרגשות.
"אתה נוסע לבית חולים?" שאל
נורי
"לא, אבל אימא כבר בדרך לשם. אני
אגיע רק אחרי שהתינוק ייוולד, למה? אתה חושב שאני צריך להיות עם אימא עכשיו?"
"לא יודע, איך שאתה רוצה, אולי
תתקשר לשאול את אבא שלך?"
דור עיווה את פניו בחוסר רצון, ובכל
זאת התקשר לאביו ובישר לו שרווית בדרך לבית החולים.
"אני יודע, אימא כבר התקשרה אלי,
אני יוצא לשם בעוד כמה דקות, רוצה שאני אאסוף גם אותך?"
"אתה חושב שאני גם צריך להיות שם?"
שאל דור בחוסר רצון.
"אהה.... אתה יודע מה? אולי עדיף
שלא." התרצה אביו, "נוותר לך הפעם, ביי חמוד."
"חמוד," רטן דור בעצבנות, "מה
פתאום הוא קורא לי חמוד?" התמרמר, מאז שהוא חזר לארץ הוא מתנהג בצורה ממש
משונה, פתאום הוא נחמד כזה, ושמח כל הזמן, זה מלחיץ אותי."
"כשהוא היה עצבני ורב אתך זה לא
היה טוב, וכשהוא נחמד אליך גם לא טוב, מה הבעיה שלך דור?"
"לא יודע, עזוב אותי, אני הולך
לטייל עם הכלבים." לקח דור את הרצועות ושרק למשמיש ולקוקי שקפצו בשמחה ממקום
רבצם ורצו לעבר שער החצר.
"קח אתך את הנייד." קרא נורי
אחריו, "אני אתקשר אליך ברגע שאני אדע משהו חדש."
שום דבר חדש לא קרה בזמן שדור טייל עם
הכלבים וגם לא אחר כך. הם חיכו במתח כל הערב, התבשרו שרווית בחדר לידה, שהלידה
מתקדמת לאט, אבל בטוח, ולבסוף הלכו לישון, מותשים מהמתח, ורק למחרת בבוקר קיבלו
סוף סוף את שיחת הטלפון שציפו לה -רווית ילדה במזל טוב בן בריא ויפה.
"אימא ביקשה שאני אבוא אחרי
הצהרים עם מתנה יפה לרווית." סיפר דור לנורי, "מה כדאי לי להביא לה
לדעתך?"
"משהו נשי ומפנק, ולא משמין."
השיב נורי ללא היסוס, "איזה קרם טוב לגוף, או אולי בושם?"
"בושם, קרם, מה אני מבין בבשמים
של נשים?" התלונן דור, "אכפת לך לקחת את התיק הזה על עצמך נורי ולרשום
שהמתנה היא משנינו? אני אוסיף זר פרחים, לבוא לקחת אותך מהחנות או שתגיע לבד לבית
החולים?"
"אתה רוצה שגם אני אבוא לבית
החולים לבקר את אחותך?" נדהם נורי.
"בטח, הרי אתה הבן זוג שלי."
חייך אליו דור, "אתה קולט נורי, אני דוד." חיבק את נורי המופתע ונישק את
לחיו, "עוד לא אמרת לי מזל טוב."
"מזל טוב דוד דור." החזיר לו
נורי חיבוק ונשיקה, וגמר אומר בליבו להוסיף לקרם נגד סימני מתיחה שתכנן לקנות גם
את אחד משמלות הבית הקיציות המקסימות והסקסיות שקיבלו רק אתמול, הן מאוד נשיות,
וגזרת המעטפת שלהן מתאימה מאוד לאישה מניקה.
פרולוג
"וואו! תודה, איזה שמלה מקסימה,
בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, תודה נורי, זה ממש נהדר." השתפכה רווית הנרגשת, "כל
כך יפה מצידך לחשוב גם עלי ולא רק על התינוק." הוסיפה בלחש, סוקרת את תערוכת
צעצועי הפרווה ובגדי התינוקות שנערמה על הארונית שלה, "אתה ממש מתוק, אני כל
כך שמחה שיש לאחי חבר מקסים כמוך."
נורי ודור החליפו מבטים, "את
יודעת." פלט דור בגרון חנוק, "מי סיפר לך ש... אימא יודעת?"
"אבא סיפר לה כשהם חיכו שאני אלד
סוף סוף, אימא קצת נעלבה שהיא האחרונה שיודעת, אבל אבא הסביר לה שזה דווקא בגלל
שהיא נורא חשובה לך ואתה קצת חושש מהתגובה שלה... וכמובן שהיא ישר התנפחה ופרשה
הכל על העוקם, אין לי מושג איך היא מצליחה לסובב כל מה שאבא אומר בצורה דפוקה כזו
ותמיד לצאת הנעלבת והמסכנה, מזל שנועם המתוק שלי, כפרה עליו, התערב והסביר לה שלא
סיפרת לה כלום בגלל שראית כמה היא מתוחה בגלל הלידה, ולא רצית להוסיף לה לחץ."
פטפטה רווית באושר, "אה, הנה אבא ושרמן, איזה מזל שאבא מצא שותף כזה נחמד לדירה."
היא חיבקה את אביה, וקיבלה ברצון נשיקה ומתנה משרמן.
"איזה יופי, חזיית הנקה, נהדר,
בדיוק מה שאני צריכה, איך ידעת מה המידה שלי?"
שרמן משך בכתפיו, סמוק מהנאה, "יש
לי קצת ניסיון בבגדי נשים." השיב וקרץ לנורי, "מזל טוב לך חמודה, מזל
טוב לכולנו." הושיט זר ורדים נהדרים לאימו המופתעת של דור, לחץ בחמימות את
ידו של נועם, ואחר כך אחז במרפקו של נורי ומשך אותו החוצה, למסדרון, "רק
רציתי להגיד לך תודה נורי, הדירה פשוט נהדרת, והשותף שלי..." הוא צחק, מרוצה
מאוד מעצמו, "השותף שלי הוא הדובדבן שבקצפת, תודה רבה נורי."
"כן, תודה נורי." הוסיף דודי
שיצא אחריהם, "מצאת לי שותף נהדר לדירה, כדאי שתשקול להיות שדכן, יש לך
כישרון לזה, או, הנה דור, אני מקווה שאתה לא כועס שסיפרתי לאימא דורי, ואגב, הברית
תהיה בדיוק בעוד שבוע וכול בני המשפחה עם בני זוגם מוזמנים, מזל טוב לכולנו!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה