עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. האיש החצוי

א.
כשבונים בית יודעים מתי מתחילים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מתי גומרים וכמה זה יעלה בסוף. מבחינה מסוימת בנייה היא כמו מלחמה - אתה מתחיל פעולה קטנה ומוגבלת וגומר במלחמת עולם. מתכנן להיכנס ארבעים ק"מ מעבר לגבול, רק לתת זבנג וגמרנו, ומוצא את עצמך, אחרי עשרים שנה בורח עם הזנב בין הרגלים, משאיר מאחוריך שש מאות ומשהו חיילים מתים.
היום אני מרשה לעצמי להתפלסף בנחת, אבל אז הייתי צעיר יותר, לחוץ ועצבני, ובעיקר מודאג מאוד. השכירות עמדה להיגמר בסוף החודש, אשתי עמדה ללדת בקרוב והבית לא היה מחובר לחשמל בגלל ששמחון, הרצף המרוקאי הנחמד שלי, עבד לאט לאט וביסודיות כי רק ככה אפשר לרצף כמו שצריך, בעיקר כשמדובר בקרמיקה איטלקית משובחת שאי אפשר לזרוק אותה על הרצפה סתם ככה, כמו שעושים לבלטות פשוטות.
"נו, מה יהיה?" יללתי לו. "היא עלולה ללדת כל שנייה והבית לא גמור?"
"הבית כן גמור." אמר שמחון במבטא המרוקאי המתנגן הזה שתמיד גרם לי להירגע.
"אבל אין חשמל שמחון." המשכתי לקטר, "ולא נקבל חשמל אם לא יהיה לנו טופס ארבע, ולא יהיה לנו טופס ארבע עד שהפטיו לא יהיה גמור, ו..."
"אל תדאג כל כך." חייך שמחון שהיה לו ניסיון של שלושים שנה בריצוף. אני מניח שהוא הרגיע בעלי בתים לחוצים כשאני עוד בניתי בתים מלגו.
"אני לא דואג, אני היסטרי." נאנחתי, "מה יהיה שמחון?"
"יהיה עוזר שיבוא לעבוד איתי ונגמור כבר מחר את הפטיו, ועד סוף השבוע את הרחבה בחצר, ועד שהגברת שלך תלד בשעה טובה ומצלחת הבית יהיה מוכן עם חשמל והכל." חייך שמחון.
"הנה," הצביע לעבר שביל העפר העולה לעבר הבית, "זה מריו, העוזר שלי."
הסתובבתי וראיתי טנדר פז'ו עתיק מקים ענני אבק במעלה הוואדי בעודו מטפס במעלה השביל.
כיום השביל מכוסה אספלט, אבל אז הוא היה סתם משעול צר ומאובק עטור קוצים יבשים לבנים מאבק.
האבק הגירי הלבן שעופף סביבנו, מעמעם במהירות כל משטח נקי, גרם לאשתי דאגה רבה. הבית נבנה על צלע גבעת גיר משובצת סלעים אפורים. חוץ מקוצים וכמה עצי אלון תבור קטנים ועיקשים לא צמח עליה שום דבר.
הבטחתי לה שהחצר שלנו תכוסה אדמה שחורה פורייה, ושהבית ייעטף בעצים ובמטפסים ירוקים, שנשתול מחוץ לחצר עצים שיגנו עלינו מהאבק, ועמדתי בכל הבטחותיי.
אמנם עדיין יש אבק, אבל הרבה פחות, ויש גינה ירוקה ופורחת, ועצים ירוקים, ואספלט שחור על השביל שמוליך למוסך החוסה בצילו של עץ אלון. הכל בדיוק כמו שהבטחתי. לא החסרתי דבר.  
מתוך הפז'ו העתיקה יצא גבר צעיר, ממוצע קומה ורחב כתפיים שראשו השחרחר עמוס תלתלים צפופים וחייך אלינו בעליזות, מצמצם כנגד השמש עיניים חומות ירקרקות.
למראהו שכחתי בבת אחת את כל הלחצים והבעיות שהעיקו עלי. חשתי כאילו צנח עלי לפתע פעמון זכוכית גדול שעמעם את כל הרעשים מבחוץ וגרם לי להתמקד בנעשה בתוכי, ומה שנעשה בתוכי הייתה מהומה גדולה ועליזה של חרמנות מעורבת בפחד שכיווץ את בני מעי.
פתאום הרגשתי איך עורי רוחש על בשרי. כל כלי הפכתי פתאום חי וערני ומודע לעצמי בצורה נפלאה שכבר מזמן לא חשתי כמותה.
השעות הראשונות ההן, כשהכול היה עדיין פתוח ולא ממומש, והקשר שלנו היה רק אפשרות, היו הטובות ביותר. לחלום, לפנטז, לערוג אליו בלי לסבול מיסורי מצפון, מהמיאוס של הרמאות והשקרים היה החלק הנקי והטהור ביותר של הקשר שלנו, אבל אז לא ידעתי את זה כמובן. דהרתי קדימה בלי מחשבה, משתוקק שכבר יהיו לי סיבות לחוש רגשות אשמה.
הוא עלה בקלילות לפטיו, לחץ את ידו של שמחון שחייך אליו בשמחה והציג אותו לפני כמריו סגל רצף אמן בעל ידי זהב שכטובה מיוחדת למורו במכללה לבנין בא לעזרה כדי שהבית יהיה ראוי לגברת העומדת ללדת.
מהרגע הראשון הכל היה על השולחן, גלוי לעין השמש. הוא ידע שאני נשוי ועוד מעט גם אהיה לאב, ועוד לפני שהחליף את בגדיו לבגדי עבודה סיפר לשמחון שהוא ולילי כבר התארסו במזל טוב והחתונה תהיה בסתיו. ידענו הכל ובכל זאת המשכנו בשלנו בלי יכולת לעצור. זה פשוט קרה ודי. מיד ידעתי שהוא מרגיש מה קורה אצלי, וגם אני ידעתי שהוא מרגיש את אותו הדבר ויודע שאני יודע. הסתכלנו זה על זה וקצות אצבעותינו נגעו קלות כשהעברתי לו את כלי העבודה ודי היה בכך.
אחרי שהם גמרו את יום העבודה שלהם הם הלכו להתרחץ. הברזים בבית היו עדיין יבשים, רק בברז שבחצר זרמו מים. שמחון הסתפק בשטיפת פנים וידיים בלבד בטרם נחפז לביתו. מריו לעומת זאת פשט את חולצתו וביקש ממני שאחזיק לו את הצינור כשהוא שוטף את עצמו.
"המים קרים קצת." אמרתי, מתנצל, ואחזתי בצינור הגומי הירוק.
הוא חייך חיוך נהדר שהאיר את כל פניו היפות. "לא נורא, נתגבר." אמר והרשים המתגלגלים על לשונו במבטא דרום אמריקאי חמוד חרשו צמרמורת נעימה לאורך גבי.
הוא דחף את ראשו לתוך זרם המים, מרטיב את התלתלים המאובקים שלו שדבקו לקרקפתו ולמצחו.
"איפה השמפו?" גישש בידיו, עיניו עצומות.
"חכה, אני אחפוף לך." אמרתי.
סגרתי את הברז ושפכתי מעט שמפו הוואי ירקרק על שערו. "תתכופף קצת קדימה." פקדתי עליו והתחלתי לעסות את ראשו הרטוב בקצות אצבעותיי, מגניב לטיפות לעורפו העבה והשזוף ולכתפיו הרחבות. עמדנו באמצע החצר, לאור היום. סביבנו התרוצצו הפועלים של הצבעי שפרקו את הפיגומים, משליכים אותם ברעש למשאית קטנה וצהובה, הכל נעשה בגלוי – כלם ראו את ידי הבוחשות בשערו המתנוצץ, עוברות על עורו החם, גופי סמוך לגופו, מתחכך בו קלילות - לא הסתרנו דבר מאיש.
מי שהתבונן בנו מהצד ראה שני גברים מזיעים ומאובקים, מתרחצים מעמל יומם המפרך בברז שבחצר - זה הכל, אבל מתחת למכנסי העבודה הרחבים והמאובקים התחוללה מהומה, הדם חמר בעורקים, מאדים את הפנים השזופות.
שמרנו על מראית עין של שלווה, אבל שנינו חשנו איך הדופק שלנו מואץ במהירות, ולכל אחד מהמשפטים המעטים שהחלפנו היו יותר ממשמעות אחת.
הוא סיפר לי שעלה לארץ מארגנטינה לפני כעשר שנים כדי להתגייס, שלמד לעבוד בבניין ושם פגש את שמחון הרצף, שהוא גר עם החברה שלו בבית שכור בקריה הקטנה הסמוכה לזו שלנו, ושהוא מקווה לקנות בית באזור מגורנו.
"שמעתי שעומדים לספח את הקריה שלכם לשלנו ולשקם את נחל הקישון כדי שלא יציף יותר את הבתים הקרובים אליו. יעשו שם פארק יפה וגן שעשועים וישחזרו חלק מרכבת העמק." חזרתי באוזניו על רכילות ששמעתי לאחרונה.
"כן, אני יודע. בקרוב נהיה שייכים אליכם." אמר, וחייך אלי בחמימות, "שמעתי שמשפצים עכשיו את אחד מהקטרים המקוריים של רכבת העמק, מתכננים להעמיד אותו בפארק החדש בשביל הילדים."
"אני רואה שאתה מעודכן יותר ממני." שמחתי, "זה רעיון מצוין, לצרף את שתי הקריות ולשקם את הקישון. המקום היפה הזה עמד מוזנח יותר מידי שנים."
"אני אוהב במיוחד את הקטע ליד הגשר הנסתר." אמר מריו.
"איזה גשר נסתר?" השתוממתי.
"הגשר שהכביש עובר עליו." הסביר מריו, "כולם רואים את הגשר מול הבסיס הצבאי, זה שפסי הרכבת עברו עליו פעם, אבל הגשר שעומד מולו חבוי מתחת לכביש. מי שנוסע עליו לא רואה אותו, רק מי שיורד מהכביש יכול לראות שיש שם עוד גשר והוא יפה כמו הגשר השני, ואולי אפילו יותר. ממש לידו יש איקליפטוס ענק. אפשר להחביא שם טנק ואף אחד לא יראה אותו."
"טנק," צחקתי, "מה פתאום טנק?"
"אני שריונר." חייך אלי מריו, "שירתי בשריון והבסיס ממול היה בסיס האם שלנו. תמיד תכננתי שאחרי השחרור אני אגור בסביבה היפה הזו. לקח לי כמה שנים לשכנע את לילי לעזוב את תל אביב ולבוא איתי, אבל בסוף הצלחתי."
"יופי." אמרתי וניסיתי לא להראות עד כמה מכעיסה אותי המחשבה על הלילי הזאת.
"ואיך אתה הגעת לגור כאן?" שאל מריו והחל לנגב את גופו השחום והיפה במגבת צבאית שחוקה.
"אבא שלי הוריש לי את הבית אחרי שנפטר." אמרתי בשקט, וכל האושר שחשתי למראהו, עומד מולי, טיפות מים מתנוצצות בשיערו השחור (כיום כבר נשזרו בו חוטי כסף), התעמעם כשחשבתי עליו, על אבא שלי.
מריו הביט בי במבט רציני ואוהד, אבל התאפק ולא שאל דבר, למרות שכפי שהודה אחר כך, השאלה דגדגה את לשונו והיה עליו לנשוך אותה כדי שלא תסגיר את סקרנותו.
"ידעתי שאתה סקרן ומתאפק." צחקתי ממנו, בוחש בשערו המתולתל שעדיין הרחתי בו את ריחו הטוב של השמפו הירקרק. "אל תשחק אף פעם פוקר מריו, אצלך רואים הכל על הפנים."
"גם אצלך, ולא רק על הפנים אלא גם במקומות אחרים." צחק וחפן את אברי בידו החמה.
זה קרה כמה שעות אחרי אותה חפיפת ראש פומבית. החושך כבר ירד ושנינו היינו מוטלים על שמיכה מתחת לענפי האיקליפטוס הענק, ערומים, אברינו סבוכים זה בזה, מאושרים שהשכלנו למצוא זה את זה.
ריח האיקליפטוס, רחש זרימת המים, רשרוש הרוח בין העלים השרו עלינו שלווה ובודדו אותנו מרעש התנועה שזרמה על הכביש מעל לראשנו. איש מהיושבים במכוניות הדוהרות על הגשר לא ידע שאנחנו חבויים שם, מוסתרים בין ענפי העץ העבות.
איך קרה שבסופו של היום נפגשנו מתחת לגשר החבוי?
לא התלחשנו ולא זממנו מזימות. זה פשוט קרה. הוא סיפר לי שהוא נוהג לנסוע על אופניו כל ערב לאורך הכביש המוביל אל הגשר, ושם הוא חוצה את הכביש הראשי, משאיר את האופנים מאחורי תחנת השאיבה של מקורות ויורד אל הנחל, מטייל לאורכו, נח מתחת לאיקליפטוס הענק, ואז חוזר לביתו.
חייכתי ואמרתי שזה נשמע טיול ערב נחמד מאוד ואולי גם אני אצטרף פעם, ואז הוא לחץ את ידי והלך, ואני עליתי על הסובארו הנאמנה שלי ונסעתי הביתה לאכל ארוחת ערב.
אשתי אסתר (אלף בפתח, לא בסגול, כפי שאמרה לי מיד בפעם הראשונה שנפגשנו) המתינה לי בבית מול הטלוויזיה, רגליה העייפות והנפוחות מונחות על שרפרף ועיניה עצומות למחצה לנוכח השיממון שעל המרקע.
זה היה הריונה הראשון והחודש האחרון היה קשה מאוד. רגליה התנפחו והיה עליה לנוח הרבה. על יחסי מין ויתרנו כבר בתחילת השמיני וידענו שגם לאחר הלידה ייקח עוד זמן רב עד שנוכל לחזור לשגרה הנוחה של פעמים בשבוע שהתקבענו בה עוד לפני שעמדנו מתחת לחופה.
אם משתמע מכך שנשואי לאסתר הם קרים וחסרי חיבה זו טעות.
אנחנו נשואים באושר, אוהבים ודואגים זה לזו, מגדלים את הילדים, נושאים יחד בעול הפרנסה, מהווים משענת אחד לשנייה. מהרגע הראשון שנפגשנו הרגשנו נוח יחד. מהרגע הראשון היה ביני לבינה תיאום מושלם לא היה ביני לבינה מתח לבטים או חוסר ודאות, מיד חשנו שנועדנו להיות יחד. שנינו אחזנו באותן דעות, היה לנו בדיוק אותו הטעם לגבי כל דבר בעולם, מאוכל ועד לספרים, מפוליטיקה ועד גידול ילדים. במחיצתה הרגשתי כאילו פגשתי את נשמתי התאומה. יכולתי לספר לה כמעט הכל.
כשאמרתי לה אחרי החדשות שאני הולך לטייל קצת כדי לנשום אויר צח היא לא התפלאה כלל רק פיהקה העירה שזה רעיון מצוין וצנחה מותשת למיטה.
נישקתי על מצחה וחמקתי חרש מהבית. המכונית שלי חנתה רחוק מהדירה השכורה שלנו ולא חששתי שאסתר תשמע את רעש המנוע. התנעתי אומר לעצמי שהוא בטח לא יהיה שם שאני סתם מטייל טיול ערב קל במקום יפה ששמעתי עליו לראשונה – אתם יודעים כל התירוצים הרגילים, אבל הוא כן היה שם, ממתין לי לצד אופניו מאחורי בנין התחנה הקטן והלבן של מקורות.
יד ביד ירדנו אל גדת הקישון, נחבאנו בין ענפי האיקליפטוס הענקי שהסתיר אותנו בתוך נופו העבות, פרשנו על הקרקע שמיכה שהוא השכיל להביא איתו, ושם, נוכח הגשר החבוי, אהבנו זה את זה בפעם הראשונה.

ב.
הימים שבאו אחר כך היו איומים ונהדרים כאחד. בבקרים היינו נפגשים על הרחבה מול ביתי שלאט לאט הפכה מסתם משטח חולי לפסיפס מרהיב של אריחי קרמיקה צבעונית. היינו מברכים אחד את השני בבוקר טוב, נוהגים זה בזה אדישות ידידותית, מקפידים לא להביט אחד בעיני השני, ובערבים, חבויים בנופו של עץ האיקליפטוס הענק, היינו מסתערים זה על זה ברעבתנות.
בפעמים הראשונות ההן לא הרבינו לדבר, אבל נהגנו להתנשק ממושכות לפני מעשה האהבה שלנו שבשבועות הראשונים הללו היה פראי ואלים והותיר סימנים שחורים על גופנו.
אחרי כל כך הרבה שנים של התעלסות עדינה עם גופה הרך והמתמסר של אשתי הייתי צמא להתחככות הגסה, המכאיבה כמעט, בגוף גברי נוקשה. ערגתי לחספוס העדין של שפתיו הקשות, לדקירה של זיפי זקנו על עורי. התמוגגתי לשמע הטון החם והנמוך של נהמות ההנאה  שלו, תוהה ביני לבין עצמי איך יכולתי לוותר על כל אלו במשך שנים כה רבות של נאמנות לאשתי.
נזהרנו מאוד לא להסגיר דבר, במשך היום נהגתי כמעסיק רגיל, מפגין כלפיו יחס סתמי, מקפיד לא לגעת, לא להביט, לא לגלות ברמז את הסערות שהשתוללו בתוכי. אחרי הפגישה הראשונה חששתי אפילו לעזור לו לשטוף את עצמו בחצר מפחד שלא אוכל להסתיר את האמת.
"מחר לילי באה לראות את הבית שלכם." הפתיע אותי מריו בפגישה הרביעית כשהתלבשנו והתכוננו ללכת הביתה. "היא רוצה לראות את הקרמיקה האיטלקית ההיא."
עד כה הוא לא הזכיר אותה אפילו ברמז, וגם אני נמנעתי מדיבורים על אסתר. הייתה בינינו הסכמה שבשתיקה לא לדבר על בנות זוגנו הממתינות לנו בנאמנות בבית בעוד אנו משביעים את רעבוננו אחד בגופו הערום של השני.
"מחר אנחנו גומרים את העבודה על החצר ובשבוע הבא, מיד אחרי שיחברו את החשמל, נעבור לגור בבית." הערתי, מבין רק כעת שמהשבוע הבא לא אוכל לראות אותו יותר בבקרים.
הבטנו זה בזה, מנסים לשווא לנחש מה עובר במחשבתו של רעהו. הוא העז לדבר רק אחרי שנפנה ממני ועמד, אוחז באופניו, גבו מופנה אלי.
"תגיד, נוכל להמשיך להיפגש?" שאל, ונדמה היה לי ששמעתי נימת ייאוש בקולו.
הנחתי יד על כתפו, הוא הסתובב אלי ואני התנפלתי, צוחק בשמחה, אל בין זרועותיו. הוא חייך ומעך אותי בכוח בין גופו לגזעו הרחב של האיקליפטוס. בלי מילים היה ברור שאנחנו ממשיכים עם הטירוף הזה. 
עד היום, כל פעם שאני שוטף ומקרצף את הרחבה המרוצפת, משפשף את המרצפות היפות במברשת מיוחדת המיועדת לכך, מתפעל שוב מיפי הדוגמא והצבעים שלא אבדו מברקן גם אחרי חמש עשרה שנים בשמש ובגשם, אני נזכר בפגישה הראשונה שלי עם לילי.
היא הגיעה כמעט בסוף יום העבודה. הרחבה הייתה כבר גמורה, כל האריחים היו במקומם, הדוגמא הסבוכה הושלמה ומריו שטף את עצמו בפעם האחרונה בצינור שבחצר ואז היא הופיעה - אישה נאה מאוד, דקה, כהה, עיניים שחורות מבריקות ועגילי זהב גדולים ששיוו לה מראה צועני.
היה בה משהו מתוח, דרוך, משהו שנגד את שלוותו של מריו שנע תמיד לאט ודיבר בקול בס איטי ורגוע. באחד מאותם צירופי מקרים מוזרים שקורים לעיתים רחוקות מאוד בחיים אסתר הגיעה כמה דקות אחריה. גם היא הייתה סקרנית לראות את הרחבה המרוצפת - פרי תכנונה.
היא פסעה לאט, כבדה בהריונה, שוקלת בזהירות כל צעד, מחייכת אלינו כמתנצלת על סרבולה.
בטרם הספקתי לזוז לילי זינקה לקראתה, שילבה את ידה בעיקול מרפקה ותמכה בה במורד המדרגות המובילות אל החצר התחתונה.
הן התחברו מיד ובילו את כל זמן הביקור צמודות זו לזו, מדברות חרש על דברים שלנו הגברים לא היה בהם שום חלק. דנות בקשיי הריון, בתכנון מטבחים ואמבטיות, משתתקות כל פעם שניסינו להתקרב ולהתערב בשיחה.
"היא פשוט מדהימה הבחורה הזו." סחה לי אסתר בהתלהבות אחר כך כשהלכנו לישון. מזמן לא ראיתי אותה נלהבת כל כך.
"והרחבה?" שאלתי, נעלב קצת. "היא לא מדהימה?"
אסתר צחקה וליטפה אותי כאילו הייתי ילד קטן ומפונק הבטיחה לי שהרחבה יצאה בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהיא דמיינה בעיני רוחה והיא ממש נדהמת כמה יפה עלתה הדוגמא המסובכת שהיא שקדה עליה ימים רבים, יושבת עם ערמת דפים משובצים מסמנת עליהם באורך רוח איקסים צבעוניים שנועדו לסמן את אריחי הקרמיקה שקניתי בדחף פתאומי כמה ימים קודם לכן רק בגלל צבעם היפה ומחירם הזול.
היא טרחה ימים רבים על התכנון ובסופו של התהליך, אחרי שזרקה דפים רבים לפח, היא הצליחה לשלב בדוגמא סבוכה ומקורית את כל הגוונים שהיו בחבילות האריחים שנערמו במרפסת ויצרה מהם שטיח מרהיב ביופיו שהועבר בדייקנות מהנייר אל הרחבה המרוצפת המשתרעת עד היום לאורך חלקו התחתון של הבית שלנו. 
באותו ערב כשהגיע הזמן לחזור הביתה העמסתי את אופניו על רכבי כדי להרוויח עוד קצת זמן ביחד. כמו שני ילדים מאוהבים ישבנו במכונית, מתרפקים זה על זה, מתקשים להיפרד. אני זוכר עד היום את הירח המלא שתלה מעל האופק - ענק צהוב שהאיר את פנים מכוניתי - זורח בתוך עיניו הכהות.
הוא השעין את ראשו על כתפי ואני נתתי את ידי בידו וסיפרתי לו על עצמי, על החיים שלי עם אשתי ועל תכניותיי לעתיד. "לילי נדלקה על אשתך." הצטחק מריו, "היא מתגעגעת לחברות שלה בתל אביב ועד היום היא לא מצאה אף אחת שתמלא את המקום שלהן. אשתך נראית מאוד... מאוד..." הוא היסס, נבוך קצת, כמו תמיד כשהיה עליו לדבר על משהו אישי.
"מאוד בהריון?" גיחכתי.
"כן, גם, אבל גם מאוד נשית כזו, עדינה מאוד, מאוד שונה מלילי. אתה אוהב אותה?"
"בטח. התאהבתי בה ברגע שנפגשנו על הדשא באוניברסיטה. מיד כשהיא חייכה אלי ידעתי שאני רוצה להתחתן איתה. היא נהדרת, אני אוהב אותה מאוד." הצהרתי, גאה באשתי - בחינה, בתבונתה, בנאמנותה.
רק אחרי שגמרתי לדבר הבנתי את הסתירה שבמצבי, מצהיר על אהבה כנה לאשתי בעודי יושב לצידו של גבר שמגע ידיו המחוספסות  עדיין בוער על עורי. ידעתי שאני אמור להרגיש אומלל ואשם על בגידתי באסתר, אבל לא חשתי כך כלל. חשתי מאושר ושלם כפי שלא הייתי מימי.
מהבעת פניו היה לי ברור שמריו לא שותף לתחושותיי. "אז בשביל מה אתה צריך... למה אנחנו?" הוא גמגם קצת, מתקשה למצוא מילים שיבטאו את פליאתו.
"לא יודע מריו, תמיד, במקביל לנשים, היו לי גם גברים. את החברות יכולתי להראות לכולם, להציג לאימא ולחברים, להסתובב איתן בחוץ. הגברים היו סוד, הייתי אתם רק בלילה, בגן ציבורי או בשירותים, בלי לדבר ובלי... לא התנשקתי איתם אף פעם. רק אתך התנשקתי ככה."
"למה רק איתי?"
"לא יודע. ולמה אתה?"
"לא יודע." משך בכתפיו. "אני תמיד הייתי עם נשים וגברים זה היה... רק כשלא היו נשים בסביבה, אבל אתך..." ושוב משך בכתפיו ושתק.
כמה קטועה ומבוישת הייתה השיחה שלנו לעומת שיחת הנשים שקלחה במהירות ובטבעיות.
למה הן יכלו לצחקק יחד ולגלות בקלות זו לזו סודות אינטימיים בעוד אנחנו הגברים התקשינו להשלים משפט אחד והתייסרנו כל פעם שרצינו לבטא את רגשותינו?
במשך כמה ימים אחר כך לא יכולנו להיפגש. הוא עבד במקום מרוחק ואני הייתי עסוק עד למעלה מראשי במעבר לבית החדש. כל לילה הייתי ממתין עד שהיא תירדם ואז מתגנב לטלפון - אז עוד לא היו טלפונים סלולאריים - וגונב כמה דקות של שיחה איתו. 
לילי ומריו היו האורחים הראשונים שבאו לסעוד אצלנו בבית החדש, ובתום הארוחה ההיא שהייתה משופעת ביין ובמטעמים, כמה דקות לפני שעמדתי לבקש ממנו שיצא איתי לחצר כדי לראות את מתקן ההשקיה החדיש שהרכבתי במו ידי, תירוץ שנועד לגנוב רגעים ספורים ביחידות איתו, אסתר הניחה כד מים על השולחן ופתאום פלטה גניחה נדהמת ובהתה במי השפיר שהחלו לטפטף בין רגליה. בפעם הבאה כשפגשתי בו כבר הייתי אבא, נושא בזרועותיי את ביתי הבכורה - ענת המתוקה שלי. 
למתבונן מהצד בחיי, מתבונן שאני מדמה כגבר רזה וזועף, עוטה גלימת שופט שחורה הנועץ בי מבט גינוי חודר, יראה הקשר בין המשפחות שלי ושל מריו כמזימה שרקמנו כדי להקל עלינו לבגוד בנשותינו, אבל האמת היא שהן אלו שדבקו אחת ברעותה, יוזמות מפגשים משפחתיים, טיולים משותפים, בילויים עם הילדים שלנו שגדלו יחד, משוחחות בטלפון את אותן שיחות נשיות סודיות רצופות צחקוקים אינטימיים.
אולי לא היינו מתמידים בקשר הסודי שלנו במשך שנים כה רבות לולא הנשים, אבל מצד שני, אולי כן?
מעולם לא העזנו לעשות משהו כשהנשים והילדים היו בסביבה, ותמיד חזרנו אחרי הסקס לישון כל אחד בביתו, לצד אשתו. רק פעם אחת, עקב צירוף נסיבות מוצלח הצלחנו לגנוב לעצמו לילה משותף יחיד במלון בתל אביב. למרבה פליאתנו לא נהנינו כלל מהשינה יחד. גופותינו שהתאימו כל כך טוב זה לזה בזמן ההתעלסות כאילו דחו אחד את השני אחרי שסערת התשוקה שכחה.
כל אחד מאתנו מצא עצמו מתגעגע לגוף נשי רך וקטן שאפשר להתכרבל סביבו לחפון את חלקת עורו ולהירגע לקראת השינה.
"ישנתי חרא, אתה פשוט גדול מידי ודוקר מידי." התרגז עלי מריו בסוף אותו ליל נדודים.
"ואני לא ישנתי בכלל. אתה נוחר ובעטת בי מתוך שינה." עניתי לו מנה אחת אפיים, ושנינו פרצנו בצחוק.
אם יבואו אתנו חשבון יום אחד על חוסר הנאמנות שלנו לבנות זוגנו לכל הפחות נוכל לטעון לחפותנו בתחום הזה, העדין והפרטי כל כך של שינה יחד, שהיא המקרבת בני זוג אחד לשני יותר מאשר מעשה האהבה עצמו.  
גם אני וגם אסתר חשבנו שזה מטופש לקרוא לחגיגת הולדתה של ילדה בריתה והסתפקנו בהזמנה למסיבה, מצרפים זו לזו את חנוכת הבית עם שמחתנו על הולדת הבת.
החגיגה הייתה עליזה ורבת משתתפים. אימי ואחותי דאגו לכיבוד, הוריה של אסתר שחיו בארה"ב שלחו ברכות, אבל נבצר מהם להגיע.
רק דודתה פלורה - אישה שמנה ועליזה שחבשה כובע פרחוני מגוחך על ראשה - יצגה את משפחתה ועשתה זאת ברוב הדר והומור. עד היום אני צוחק כשאני נזכר בנאום הברכה השנון והעליז שלה. רק אחרי שהאורחים הלכו והתחלנו לנקות את הבלגן ראיתי שמריו ולילי כועסים זה על זו. קודם הייתי עסוק מכדי להבחין בכך, אבל אחרי שרוב האורחים עזבו והם נשארו לעזור לנו לסדר את הבלגן הבחנתי במתח ששרר בין השנים
חוץ מהם נשארו לעזור לנו אימי, אחותי ודודה פלורה, וכשהן הלכו, משאירות אחריהן ערמת כלים שטופים ורצפות לחות ומבהיקות מניקיון פנתה לילי להתלחש עם אסתר מעל מיטת התינוקת, ואני ומריו ישבנו במרפסת, רגלינו היחפות על המעקה, לוגמים בירה ונהנים מרוח הערב הקרירה.
הוא היה שתקן וקודר ואני סתם עייף. ישבנו בשתיקה כמה דקות ואז הוא נאנח ואמר שהדברים בינו לבין לילי לא הולכים טוב שאולי החתונה תתבטל ושהוא שוקל לעזוב את הארץ אולי לחזור לארגנטינה או אולי סתם לטייל באירופה.
ליבי נלפת בחרדת פתע ופתאום לא הייתי עייף יותר, רק מבוהל. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לקבל את עזיבתו. הייתי חייב לעשות מעשה ואם צריך לפייס בינו לבין לילי כדי להחזיקו בארץ... "מה הבעיות? למה אתם רבים?"
הוא קימט את הפחית בזעם. "היא משגעת אותי.." התפרץ, "היא לא כמו אסתר, היא... היא מתווכחת על כל דבר. היא פמיניסטית כזו. היא..."
"אני רק רוצה שוויון. למה שגם אתה לא תענוד טבעת?" התפרצה לילי לדבריו.
"אבל לא מצאתי טבעת שמוצאת חן בעיני, ואני בכלל לא אוהב טבעות. זה מפריע לי לעבוד!" צעק מריו בחמת זעם, מפתיעה אצל אדם רגוע כמותו.
החלפתי מבט עם אסתר שפניה קדרו בצער ופתאום נפלה עלי השראה. "בוא מריו, יש לי פתרון בשבילך." משכתי אותו אחרי לחדר השינה שלנו.
שמרתי את הטבעת שהוריש לי אבי בקופסת קטיפה כחולה שנפתחה בלחיצת אצבע. הטבעת הייתה שטוחה, חרוצה שלושה פסים פשוטים ועדינים, ותאריך יום נשואי הורי היה חרוט בתוכה.
לקחתי את ידו וענדתי על אצבעו את הטבעת. היא הלמה אותו בדיוק. הטבעת עשתה רושם המוני וסר טעם על ידו הצחורה והשמנמנה של אבי, על כף ידו השזופה והשרירית של מריו היא נראתה גברית והדורה.
החלפנו מבטים והוא נאנח. "מאיפה הטבעת?"
"של אבא שלי."
"למה אתה לא עונד אותה בעצמך?"
"יש לי טבעת. לא צריך את שלו." הפטרתי בחוסר רצון.
"כל פעם שמדברים על אבא שלך אתה עושה פרצוף." אמר מריו והחזיר את הטבעת לקופסא.
"קח אותה, תתחתן במזל טוב ואל תעזוב את הארץ." סגרתי את אצבעותיו על הקופסא שנבלעה בתוך ידו הגדולה.
"קודם אני רוצה לדעת מה הסיפור עם אבא שלך." התעקש מריו והתיישב על המיטה.
התיישבתי לצידו וסיפרתי לו בקצרה על אבא שלי, הבן זונה ששבר את לב אימי, בגד בה על ימין ועל שמאל, השפיל אותה בהתנהגותו, ולבסוף הסתלק מיד אחרי הבר מצווה שלי, וחזר רק עשר שנים אחר כך - חולה ועייף וזקן מכפי גילו - כדי לנסות להתפייס איתנו.
אימא ואחותי סלחו לו. רק אני סירבתי להתפייס איתו. לא חשתי עצב בלוויה שלו ואת הקדיש על קברו קראתי בעל כורחי כשליבי מלא טינה כלפיו. היום אני מבין שכשנתתי למריו את הטבעת שלו התחלתי בתהליך הפיוס איתו, תהליך שאני ממשיך בו עד היום. אני עדיין כועס על הכאב וההשפלה שהסב לאימא, אבל כדי לסלוח לעצמי על חוסר הנאמנות שלי לאשתי אני חייב לסלוח גם לו.
"איך הגיעה אליך הטבעת שלו?" הקשה מריו ושב וחזר להביט בטבעת הכבדה החלקה והנוצצת.
"הוא נתן אותה לאימא שתיתן לי אותה מתנה לחתונה שלי. אבל אז כעסתי עליו כל כך שלא רציתי אפילו להסתכל על הטבעת הזו."
"ועכשיו אתה כבר לא כועס יותר?" מדד מריו שוב את הטבעת קופץ ומרפה את אצבעותיו כדי להתרגל למגעה.
הנחתי יד על ברכו. "בזמן האחרון אני מתחיל להתפייס איתו. אני לא אסלח לו לעולם על הבושות שעשה לנו ועל הנטישה שלו, אבל אני חושב שהיום אני מתחיל להבין אותו. אם הוא רק היה..." אני מהסס, מתקשה במציאת הביטוי הנכון.
"דיסקרטי יותר?" מציע מריו את עזרתו.
"בערך, אבל לא בדיוק."
"אולי זהיר יותר?" מביט בי מריו בהיסוס.
הנהנתי. "כן, זהיר. זו המילה הנכונה. גם כשגבר נכנע לפיתוי הוא צריך לדעת להיזהר לא לפגוע בבני משפחתו." התפלספתי.
"אז הוא לא היה בחתונה שלכם?" החזיר אותי מריו לסיפור על אבא.
"לא. הוא כבר היה חולה מאוד ולשמחתי לא היה יכול לבוא לחתונה. אני באמת לא יודע מה הייתי עושה אם הוא היה מגיע."
"היית מקבל אותו יפה." אמרה אסתר מפתח החדר וחייכה אלי בסלחנות, "מפני שככה נהוג וזה מה שצריך לעשות." 
"לא סבלתי אותו מאז שהבנתי מה קורה בינו לבין אימא." סיננתי בזעם, "אם הוא היה בא לא הייתי מגרש אותו, אבל אני שמח שהוא לא היה בחתונה שלנו."
"הוא עשה טעויות כמו כל בן אדם בועז והוא שילם עליהם. אם אימא שלך סלחה לו, גם אתה יכול. יש דברים גרועים יותר מבגידה באישה." נזפה בי אסתר רכות והחליקה את ידה על ראשי.
השענתי את ראשי על בטנה שעדיין הייתה עגלגלת אחרי הלידה והבטתי במריו שחייך אלי וטמן את הקופסא בכיסו.
כשנפגשנו למחרת במקום הקבוע שאלתי אותו בפעם הראשונה אם הוא לא חש קנאה באסתר ומה בכלל הוא מרגיש בקשר ליחסים שלנו. הוא שתק זמן רב, ממולל עלי איקליפטוס יבשים בידיו, חושב על שאלתי, מתלבט קצת, מהסס, מנסה למצוא מילים. "אני לא מקנא." אמר לבסוף לאיטו, "הרי גם אני חוזר לאישה. זה טוב שיש לך מישהי נחמדה כמו אסתר שמטפלת בך יפה, מזלך שאתה לא תקוע עם מכשפה כמו לילי שלי." ומיד צחק כאילו רק התבדח.
"לא טוב לך איתה? אתה לא חייב להתחתן איתה." נמלאתי דאגה.
"טוב לי, טוב לי, אל תדאג, כנראה שמה שאני צריך זו מכשפה כמוה." נחפז להרגיע אותי, כורך יד על כתפי, "חוץ מזה היא בהריון, היא ידעה מזמן, אבל סיפרה לי רק אחרי שהתפייסנו. מזל שהטבעת של אבא שלך התאימה לי, אחרת היא עוד הייתה עושה הפלה."
"באיזה חודש היא?" חקרתי.
"מתחילה שלישי." החלפנו מבטים והוא הסמיק קצת. "כן, זה קרה בערך בתקופה שפגשתי אותך. זה היה פנצ'ר, אבל אני שמח שיהיה לי ילד. אני לא מסכים שהיא תעשה הפלה."
"כדאי שתקבעו מהר תאריך אחרת היא לא תוכל להיכנס לשמלת הכלה." עקצתי אותו, מנסה להתעלם מדקירת הקנאה שחשתי. ידעתי כמובן שהם ישנים יחד, אבל...
"גם אתה ואסתר ישנים יחד." אמר מריו כאילו קרא את מחשבותיי.
"רק ישנים." עכשיו היה תורי להסמיק, "היא עדיין לא יכלה... היא מיניקה ואין לה חשק לעשות כלום ואני לא לוחץ כי... כי..."
לקחתי את ידו והנחתי אותה בין ירכי, ועד מהרה היינו שוב על השמיכה, מתגלגלים בין עלי האיקליפטוס היבשים. 

אין תגובות:

פרסום תגובה