9. פסק זמן
רק אחרי שבוע שמה פתאום אפרת לב שדור
לובש את החולצה של נורי, ורק אז התעורר בה חשד. ברגע הראשון היא ביטלה אותו כלא
סביר, אבל אחרי שהתחילה לבחון את שותפיה לדירה בקפידה - והמחמירים יגידו שהיא כמעט
ריגלה אחריהם - התאמת החשד – שני האקסים שלה התנחמו אחד בזרועות השני.
נורי ודור הם זוג, גילתה אפרת לאיתן
שפרץ בצחוק ואמר שהיא מקשקשת שטויות, והוא אמנם בטוח שנורי חולם על הבן דוד היפיוף
שלו, אבל בחייך אפרתי... "דור לא הומו!" פסק בהחלטיות גברית תקיפה
שעצבנה את אפרת.
"רוצה להתערב?" קפצה מהמיטה,
התעטפה בחלוק והתגנבה לחדרו של נורי שהיה ריק, היחיד שנמנם לו על הפוטון הכתום היה
מישמיש, סאלי החתולה שרועה למרגלותיו, ישנה בשלווה.
אפרת העבירה את הסמרטפון שלה למצב
צילום ופתחה לאט לאט ובזהירות את דלת חדר השינה של דור, וכמו שחשדה, דור ונורי
ישנו להם יחד, מכורבלים בכפיות מתחת לשמיכת קיץ, נראים מתוקים ומאושרים יחד.
היא צלמה אותם וחפזה לחדר השינה לחגוג
את ניצחונה על איתן. איתן בחן את התמונה, הודה שהיא צודקת ואחר כך, למרבה פליאתה, מחק
את הצילום והזהיר את אפרת לשמור על שתיקה.
"למה? אין לי שום בעיה עם זה שהם
יחד," מחתה אפרת, "למעשה אני שמחה לגלות שגם דור הומו, זה אומר שזו לא
הייתה אשמתי שהיה לנו כל כך משעמם במיטה."
"היה לכם משעמם?" זקף איתן
גבות מופתעות, עד לרגע זה הוא חש אשם מעט בגלל דור ולכן נמנע מלשאול את אפרת על
הזוגיות שלה עם בן דודו, וליתר ביטחון הודיע לה שהוא לא מאמין בדיבורים על העבר,
ושהוא מעדיף לא לדעת שום דבר על חיי האהבה שלה לפני שפגשה אותו. המדיניות הזו
התאימה מאוד גם לאפרת, והשניים התרכזו בעיקר בהווה ובתוכניות לעתיד.
"תראה..." הסמיקה אפרת בחן, "זה
לא שהוא לא הצליח... הוא עשה כל מה שצריך, אני חושבת, אבל לא הרגשתי שהוא ממש מתלהב...
תמיד חשבתי שזו אשמתי, אבל עובדה שהוא לא הצליח להדליק אותי כמוך." סיכמה,
גורמת לאיתן להתמוגג מנחת ומגאווה. הם נפלו אחד בזרועות השנייה ובלהט האהבה שכחו
את השותפים שלהם לדירה.
"תגיד, מה עם אימא שלך? היא יודעת
שאתה ואפרת כבר לא יחד?" שאל נורי את דור כשהם יצאו עם מישמיש לטיול בוקר.
"כן, סוג של..." מלמל דור
באי נוחות, "אמרתי לה שזה לא הסתדר ובסוף כנראה לא נתחתן, אבל לא סיפרתי לה
שאפרת עם איתן עכשיו."
"אבל דור, איתן בן דוד שלך, אימא
שלך היא אחותו של אבא שלו, הרי בסוף היא תגלה את זה, ואם כבר מדברים, מתי תספר
לאימא שלך שאנחנו יחד?"
"לא יודע נורי, בבקשה, אל תציק לי."
"אני לא מציק, אני רק חושב ש..."
"אתה יודע מה נורי, אני אספר
לאימא שלי שאני הומו מיד אחרי שאתה תצא מהארון בפני הוריך, בסדר?" התפרץ דור
שהשיחה על הנושא עצבנה אותו.
פניו של נורי קדרו, "זה לא הוגן
דור." סינן חרש.
"למה זה לא הוגן? למה אני צריך
להנחית על אימא שלי מכות כאלה? אין לה חיים מספיק קשים? ואל תעשה כזה פרצוף, גם
אתה לא מספר שום דבר להוריך."
"הורי לא יודעים שאני הומו כי הם מבוגרים
ודתיים, והם יקבלו את זה נורא קשה, אבל חוץ מהם כולם יודעים עלי, בעבודה אני ממש
לא בארון, אבל אתה... לפחות תן לי לספר לאפרת ולאיתן."
"לא, עוד לא." התעקש דור.
"וגם בעבודה אתה לא מוכן לספר,
ומה תעשה כשיעשו אצלכם יום גיבוש עם בני זוג, עם מי תבוא?"
"לא יודע, עוד לא חשבתי על זה."
"אתה יכול להביא אותי ולהגיד שאני
סתם ידיד שלך." הציע נורי הצעת פשרה.
"לא, אני לא יכול."
"למה לא?"
"כי... ואני לא רוצה להעליב אותך
נורי, אבל..." דור נגע בעדינות בכתפו של נורי, "עזוב, לא חשוב."
"מה לא חשוב? אני שונא שאתה עושה
את זה! אם התחלת להגיד משהו אז תגמור, נו, תגיד!"
דור נאנח, "אתה פשוט נראה הומו
נורי, מספיק לדבר אתך קצת ומיד מרגישים, אני לא מבין איך ההורים שלך לא קולטים למה
אתה לא נשוי."
"אז זו הסיבה שאתה לא רוצה ללכת
איתי לשום מקום?" נפגע נורי, "כי אתה פוחד שבגללי ידעו עליך?"
"לא אמרתי את זה." התפתל דור,
נבוך ואומלל, והצטער שהוא לא יכול לקחת את דבריו חזרה.
"כן אמרת, אני באמת נראה כזה הומו?"
"לא ממש, זאת אומרת כן, אבל... אל
תבין אותי לא נכון, אתה ממש מוצא חן בעיני נורי, אבל..."
"אבל להסתובב איתי זה כמו ללכת עם
דגל גאווה ביד." צחק נורי במרירות, "וכנראה שגם הורי קלטו את זה, זו
הסיבה שהם עוזבים אותי בשקט ולא מנסים לשדך לי בנות."
"יכול להיות נורי, אבל..."
דור ניסה לגעת בכתפו, "תקשיב חמוד..."
"אל תקרא לי חמוד, ותפסיק לגעת בי."
התיז נורי בזעם, "אני ואתה, זה נגמר!"
"אבל נורי..." נחרד דור, "אני
מצטער שנפגעת.... לא התכוונתי, אני פשוט... נו, די, תפסיק להיות כזה."
"שאני אפסיק להיות כזה? לא דור,
תפסיק אתה להיות כזה."
"איך כזה? אני פשוט לא מבין מה
אתה רוצה ממני." ניסה דור להתגונן.
"אני רוצה שנהיה זוג אמיתי, שכולם
ידעו שאנחנו יחד, נמאס לי להיות סוד, אני רוצה לדעת אם אתה הומו כמוני או שאני
בשבילך סתם איזה פסק זמן מבחורות. נו !"רקע נורי ברגלו בקרקע בכעס, "תענה
לי כבר, מה אתה?"
"אני לא יודע נורי." השיב
דור בפנים נפולות, "הלוואי וידעתי, אבל פשוט אין לי מושג."
הם חזרו הביתה בשתיקה קודרת ונתקלו
באיתן ובאפרת שעמדו במטבח והתנשקו.
"אוף אתכם, לכו תשיגו לכם חדר."
רטן דור בשאט נפש, והסתלק לחדרו.
"מה עובר עליו?" התפלאה אפרת,
"מה קרה נורי, למה אתה בוכה, מה קרה?"
"לא משנה." ניסה נורי לחמוק
לחדרו, אבל איתן אחז בזרועו והושיב אותו על כיסא, "אנחנו יודעים עליכם
נורי." אמר.
"יודעים מה?" הסמיק נורי
והשפיל מבט.
"אנחנו יודעים שאתם יחד."
הבהירה אפרת.
"באמת? אז למה לא אמרתם כלום?"
"כי חיכינו שתבואו לספר, למה
שתקתם?"
"כי... כי דור..." דמעות
החלו לזלוג מעיני של נורי, "הוא עוד לא לגמרי בטוח, הוא מתלבט, הוא... הוא
אמר שאני מביך אותו, שאני נראה הומו מידי."
"הומו מידי?" נדהמה אפרת, "זה
מה שדור אמר?"
"כן, בערך." הנהן נורי, ומחה
דמעות עלבון.
"איזה אידיוט!" סננה אפרת
בזעם, "אל תתייחס למה שהוא אמר לך נורי, אתה בחור מקסים ונהדר, אתה מותק, כל
מי שמכיר אותך אוהב אותך, ודור פשוט מטומטם."
"די, די אפרת, תרגיעי ואל תוסיפי
עוד שמן למדורה." ביקש איתן, "הם אנשים מבוגרים, והם יכולים לפתור לבד
את הבעיות שלהם, ואת חייבת לצאת עכשיו או שתאחרי." אחז בזרועה של אפרת והוליך
אותה למכוניתו.
"אפשר לנסוע אתכם? יש לי המון
סידורים בחיפה." רץ נורי אחריהם. איתן הסיע אותם למחוז חפצם ואחר כך התקשר
לדור, "איפה אתה?"
"בבית, היום אני עובד במשמרת ערב,
למה אתה שואל?"
"כי אני רוצה לדבר אתך, חכה לי
בבית."
"בסדר, אגב, אתה יודע איפה נורי?
לאן הסעת אותו?"
"אין לי מושג איפה הוא עכשיו,
הורדתי אותו בהדר, אני לא אתפלא אם הוא הלך למשרד תיווך לחפש לעצמו חדר להשכרה,
ואגב, אנחנו יודעים עליך ועל נורי."
"כן, שמעתי אתכם מדברים במטבח, מצטער
שלא סיפרתי לך קודם."
"זה בסדר, לא נורא, חכה, אני בא."
לראשונה מזה זמן רב התיישבו שני בני
הדודים לשוחח אחד עם השני, "קודם כל אני רוצה שוב להתנצל שלקחתי לך את אפרת."
פתח איתן.
"זה בסדר, היא עזבה מרצונה, ומזל
שהכל נגמר לפני שעשינו טעות והתחתנו."
"נכון." הסכים איתן, "תגיד
דור, לפני שפגשת את נורי ידעת ש... היו לך עניינים עם גברים?"
"לא, אף פעם לא, ובחיים לא חשבתי
ש... נורי הוא הראשון שאי פעם... הוא נורא כועס עלי?"
"הוא בעיקר פגוע, הוא אוהב אותך
מאוד ואתה העלבת אותו."
"כן, אני יודע." נאנח דור, "לא
התכוונתי, אבל..."
"אתה אוהב אותו דור?"
"לא יודע, זאת אומרת, כן, אבל...
אני אוהב אותו, אבל אני מרגיש ממש אידיוט בגלל זה."
"בגלל שהוא בחור?"
דור הנהן, "כל החיים חשבתי שיום
אחד אני אתאהב ואתחתן עם בחורה, ופתאום... אני מרגיש ממש דביל, ובעיקר אני מרגיש מבולבל
נורא, הוא יודע שהוא הומו מאז שהוא נולד, אבל אצלי זה אחרת, אני צריך קצת יותר זמן
להתרגל, והוא לא מבין את זה. הוא האשים אותי שאני מתייחס אליו כמו אל פסק זמן
מבחורות, וזה ממש לא הוגן ולא נכון." הוא הרים מבט נואש אל בן דודו, "אני
לא יודע מה לעשות איתן, יש לך איזה עצה בשבילי."
10. שיחות פיוס
העצה שנתן איתן לבן דודו הייתה שיירגע
וילך לעבודה. "בערב תיפגשו שוב, תדברו, תתפייסו ותחשבו מה עושים הלאה."
"ומה אם לא נתפייס? מה אם הוא
ירצה להיפרד ממני?" נלחץ דור.
"אם הוא לא ירצה להיות אתך יותר
כי אתה לא סגור על עצמך, ולא תצליח לשכנע אותו שאתה באמת רוצה אותו, ושייתן לך זמן
להתרגל ולהתאפס אז אין מה לעשות, פשוט תיפרדו." שמר איתן על טון רגוע, אבל
תוך כדי דיבור בחן היטב את פניו של דור, מנסה לעמוד על הלך רוחו.
דור החוויר ודמעות צצו שוב בעיניו, "אתה
חושב שהוא... לדעתך הוא יזרוק אותי רק כי אני..." נבוך בגלל דמעותיו הלא
גבריות הפך את גבו לאיתן, מסתיר ממנו את פניו, והתייפח חרש, נסער ואומלל מאוד.
איתן קם והניח את כפות ידיו על כתפיו
הרוטטות של דור, "אתה רוצה שאני אדבר איתו?" הציע.
"כן, לא, לא יודע... אולי... אתה
חושב שזה יעזור?"
"אני מקווה, הרושם שלי הוא שגם נורי
אוהב אותך מאוד, אבל פגעת בו, והוא חושש לצאת פראייר. מה שאתם צריכים זה לשבת
ולדבר בגילוי לב, זו השיטה היחידה שעובדת בזוגיות." הוא לחץ קלות על כתפיו של
דור, וטלטל אותו מעט, "די חמוד, תירגע, אין טעם להתרגש כל כך, לך לשטוף פנים
ותתלבש, דווקא במצבי משבר חשוב מאוד לשמור על שגרה."
"כן, לשמור על שגרה." חזר
דור על דבריו בצייתנות, והסתלק למקלחת.
איתן נחפז להתקשר לאפרת, וביקש ממנה
לשוחח מהר ככל האפשר עם נורי, לספר לו שדור שבור לגמרי בגלל המריבה שלהם, ולהפציר
בו לתת לקשר שלהם עוד סיכוי.
"אבל אמרת שהם אנשים מבוגרים
ושעדיף לא להתערב." השתוממה אפרת.
"כן, כן, נכון, אבל שוחחתי עכשיו
עם דור, לא תאמיני, אבל הוא ממש בכה, הוא נורא אומלל וממש מצטער, כן, אני יודע
שהוא דיבר שטויות והעליב נורא את נורי אבל..."
"בכה, דור בכה?" השתוממה
אפרת.
"כן, נשבע לך, הוא ממש בכה."
"הוא לא בכה כשאני עזבתי אותו."
ציינה אפרת בקרירות נעלבת.
"טוב, תראי..."
"אם אני אעזוב אותך גם אתה תבכה?"
"השתגעת? מה אני, הומו? אני אפרק
במכות את מי שינסה לקחת אותך ממני, ואחר כך..."
"ומה אם אני סתם אעזוב, לא בגלל
אף אחד אלא כי סתם נמאסת עלי?"
"אפרתי, אפי, די, אל תגידי את זה
אפילו בצחוק, את יודעת שאני חולה עליך, ומעריץ אותך, וכל זה, אז תעשי טובה, תדברי
עם נורי ותשכנעי אותו שדור הוא אהבת חייו, ושאסור לו לוותר, אני בטוח שרק את
תצליחי לשכנע אותו."
"טוב, בסדר, נראה, אני אנסה, אבל
אני לא בטוחה שאני אצליח." אמרה אפרת בקול שעדיין נשמעו בו עקבות של עלבון.
"אני מת עליך חמודה, אין כמוך,
ביי."
אפרת לא הצליחה להשיג את נורי בטלפון
ולכן החליטה לעשות מעשה ולקפוץ לבקר אותו בחנות, ואולי, על הדרך, לקנות לעצמה משהו
נחמד, פיצוי על כל הבלגנים שעשו לה שני האקסים שלה.
נורי קיבל את פניה בקריאת שמחה, והוסיף
חיוך ונשיקה על הלחי, אבל היה לה ברור שמצב רוח הוא לא כתמול שלשום, ושליבו כבד
עליו.
"בואי, שבי פה, ואני אביא לך כמה
שמלות ממש מקסימות שאת פשוט חייבת למדוד." פטפט נורי בעליצות מתורגלת היטב, "הנה,
תראי את השמלת תחרה המקסימה הזו, לא מדהימה?"
"שמלה נהדרת." הסכימה אפרת
והניחה יד רכה על זרועו, "הכל בסדר נורי?"
"כן, זאת אומרת... הכל נהדר, חוץ
ממה שלא, את יודעת איך זה." הוסיף נורי בחריצות עוד שמלה אחת לערמה שהכין
בשבילה.
"נורי, עזוב רגע את השמלות, תקשיב
שנייה, בקשר לדור..."
"לא רוצה לדבר עליו." נשמט
חיוכו של נורי משפתיו, "באת לעשות קניות או לדבר?" פתח בפניה את דלת תא
המדידה.
"גם וגם." הודתה אפרת, נכנסה
לתא שקירותיו מראות, והחלה להתפשט, "אני יודעת שהוא נורא העליב אותך ודיבר
שטויות איומות ונוראות, אבל..."
"למה שטויות? כל מילה שיצאה לו
מהפה הייתה אמת, את חושבת שהייתי לוקח כל כך ללב אם הוא לא היה צודק לגמרי?"
"באמת? והוא בטוח שנורא נעלבת
ושאתה כועס כל כך עד שאתה רוצה להיפרד ממנו." ריכלה אפרת, ויצאה מתא המדידה,
מחליקה בעדינות על שולי שמלת התחרה הכחולה שבאמת הלמה היטב את קימורי גופה,
והבליטה את כל יתרונותיו.
"איך את יודעת? דיברת איתו?"
חקר נורי, "ואגב, השמלה הזו נראית עליך פשוט נהדר."
"מה שנכון נכון." הסתובבה
אפרת כה וכה מול המראה, בוחנת את ישבנה, "התחת שלי לא נראה ענקי בתחרה
הזו?"
"ממש לא, הוא נראה עסיסי ומפתה."
החמיא לה נורי.
אפרת חייכה, מרוצה מהמחמאה, וגילתה
לנורי שמי שדיבר עם דור היה איתן שסיפר לה הכל, "הוא אמר שדור בכה והיה כל כך
מדוכא עד שהוא בקושי הצליח לשכנע אותו ללכת לעבודה."
"בכה בגללי?" התרחבו אישוניו
של נורי.
"בגלל שהוא פוחד שאתה רוצה להיפרד
ממנו." ביארה אפרת שחזרה לתא המדידה, השתחלה מהשמלה הכחולה, והחליפה אותה
בחליפת מכנסיים ורדרדה.
"יפה עלי, לא?" התייצבה מול
המראה.
"החליפה מונחת טוב, אבל הוורוד
הזה לא טוב לך, מוציא לך את כל הצבע מהפנים, את צריכה צבעיים חיים יותר." פסק
נורי, והגיש לה חליפה בירוק בוהק מעוטר בפסים צהובים.
"איזה יופי." התלהבה אפרת,
וחזרה לתא המדידה, "אתה מתכוון להיפרד ממנו?"
"ממי, מדור?" נורי נאנח, "לא
יודע, אני מתלבט, מה דעתך?"
"דעתי שתיתן לו עוד צ'אנס."
הציעה אפרת, והתייצבה מול הראי בחליפה הירוקה. "נהדר, פשוט נפלא."
התמוגגה למראה דמותה.
"הולם אותך מאוד." הסכים
נורי, "טוב, אני אחזור הביתה הערב, ואז נראה." סיכם והפנה את אפרת למחלקת
הנעליים כדי שתקנה זוג סנדלים מדהימים שילכו נפלא גם עם השמלה הכחולה וגם עם
החליפה הירוקה.
בערב חזר נורי הביתה ומצא את דור יושב
על הפטיו ומשחק עם מישמיש בכדור. "שלום, מה קורה? מה שלומך?" הפטיר נורי
והתיישב לצידו, מניח למישמיש המאושר לקפוץ על ברכיו.
"אני בסדר גמור, מה אצלך?"
"ככה... יכול להיות יותר טוב, למה
אתה יושב בחוץ?"
"כי אפרת עושה לאיתן תצוגת אופנה
של כל מה שהיא קנתה היום, וכמו שאני מכיר אותו, אחרי שהוא יגמור להתפעל ממה שהיא
לובשת, ויירגע מהמחיר, הוא ינסה להפשיט אותה." דור עיווה את פניו במורת רוח, "אני
מעדיף לא להיות בבית כשזה קורה."
"כן, אני מבין אותך, בא לך לטייל
קצת איתי ועם מישמיש בפארק?"
"למה לא? יאללה, בוא נלך."
הם הלכו בשתיקה עד שהגיעו לפארק, ושם
התירו את החגורה של מישמיש והניחו לו להתגלגל על הדשא, ולשחק עם עוד כלב שהתרוצץ
בפארק בעוד הם יושבים על ספסל ומביטים בו.
"תשמע נורי," פתח לבסוף דור
ואמר, "דיברתי המון שטויות הבוקר, ואני מתנצל ומבקש סליחה."
"בסדר, אין בעיות, כל מה שאמרת
היה סך הכל נכון, חבל שאמרת את זה בצורה מעליבה כזו, אבל כל מילה הייתה אמת."
"נורי, בחייך..." דור לכד את
כפו הקטנה והשחומה של נורי בכף ידו הגדולה יותר, "בסוף השבוע הזה אני נוסע
לבקר את אימא שלי, אמרתי לה שאני צריך לספר לה משהו."
"אתה מתכנן לספר לה ש..."
"כן, הגיע הזמן."
"אתה לא חייב, ומה אם בסוף תחליט
שאתה מעדיף בנות?"
"אני בספק אם זה יקרה, לא כשאתה
בסביבה." חייך דור.
נורי החזיר לו חיוך, "הלוואי
והייתי יכול לספר לך שגם אני מתכנן לספר להורים שלי, אבל כמו שכבר סיפרתי לך, הם די
דתיים ולא צעירים כל כך וגם לא ממש בריאים, ואני לא חושב שיהיה בזה טעם, אבל אם
אתה נוסע לאימא שלך בסוף השבוע אולי אני אסע להתארח אצל אחותי הגדולה, אני לא חושב
שהיא תתפלא ממה שאני אספר לה, אבל הגיע הזמן שאני אגיד את זה למישהו מהמשפחה שלי."
11. כמעט
כבר ביום חמישי בערב הודיע החזאי בערוץ
10 שצפוי סוף שבוע חם ויבש. "יהיה חמסין אופייני לעונת מעבר." הכריז
בארשת פנים רצינית. דור ששנא חמסינים ותמיד סבל בגללם מכאבי ראש התרגז, וזפזף
לערוץ שתיים, אבל גם שם התבשר על החמסין המשמש ובא.
"אני שונא חמסינים, אני תמיד נעשה
חולה בגללם, חבל שהבטחתי לאימא שאני מגיע." החמיץ פנים לעבר נורי שהסכים
שחמסינים זה באמת גועל נפש, והחיים היו יפים יותר בלעדיהם, אבל החמסין יהיה מציק
ומעיק גם אם הוא יישאר בבית, ולכן...
"כן, כן, אתה צודק." נאנח
דור והלך לארוז.
הם קמו עם שחר, לקחו את מישמיש לטיול
עוד לפני שהשמש החלה לחמם בעוז ויצאו לדרך מיד אחרי שחזרו. דור נסע לקריות, שם גרה
אימו, ונורי הדרים למושב הנידח שם גרה אחותו עם בעלה וילדיה. לפני שיצאו הם השביעו
את אפרת ואיתן שישגיחו היטב על מישמיש, יצאו איתו לטיול ערב ויקפידו שקערת השתייה
שלו תהיה מלאה תמיד במים טריים.
"הכל יהיה בסדר, אל תדאגו."
הבטיח איתן, "אנחנו נשגיח על התינוק שלכם בשבע עיניים." גיחך קלות, ומסר
דרישת שלום חמה לדודה מירי - אימו של דור. "ואם במקרה, בטעות, לא תחסלו את כל
החומיות שהיא אופה תמיד לשבת, אני אשמח מאוד אם תחזור עם כמה מהן כדי שגם אפרת
תוכל לטעום מהן."
"ואם לא יישארו חומיות לפחות תביא
את המתכון." הוסיפה אפרת שנראתה, חשב דור בשמץ קנאה, יפה ופורחת, ומרוצה מאוד
מהחיים, למרות שהיא ואיתן לא עשו שום תכניות מיוחדות לסוף השבוע.
"בזמן האחרון אפרת נראית פשוט
זוהרת, אני לא זוכר שהיא הייתה אי פעם מאושרת כל כך כשהיא הייתה איתי." אמר
דור לנורי כשעשו את דרכם לתחנה המרכזית
"אתה מקנא?" תהה נורי, מציץ
בו במבט זהיר.
"כן, קצת, אבל אל תשים לב אלי,
אני סתם מדבר שטויות, זה מה שאני עושה כשאני מת מפחד."
נורי לכסן לעברו מבט מודאג, "אתה
לא חייב לספר לה, לא יקרה כלום אם תדחה את העניין בכמה שבועות, או אפילו חודשים,
אם זה כל כך מפחיד אותך אז אולי תוותר?"
"קודם אני אספר לה שאני ואפרת כבר
לא, ואחר כך נראה, אם היא תתאכזב מאוד אולי אני באמת אתאפק קצת לפני שאני אזרוק
עליה עוד פצצה."
"היא תתאכזב מאוד כשהיא תשמע
שנפרדת מאפרת? היא הסתדרה אתה טוב?"
"היא מאוד חיבבה אותה אבל היא
חשבה שאני צעיר מידי בשביל להתחתן. אין לי מושג איך היא תגיב כשהיא תשמע שאפרת עם
איתן עכשיו, מצד שני מי אמר שאני חייב לספר לה גם את זה? לא הכל היא חייבת לדעת
וחוץ מזה אולי הם ייפרדו בעוד כמה ימים?"
"נכון, הכל יכול להיות."
השיב נורי בדיפלומטיות.
"ומה אתך נורי? אתה לא פוחד?"
"גם אני פוחד." הודה נורי, "וזה
לגמרי טיפשי כי אני יודע שאחותי אוהבת אותי ותקבל אותי בכל מקרה, אבל אני בכל זאת
פוחד נורא, אוי, הנה האוטובוס שלי." הוא הושיט את ידו לדור ללחיצה, "להתראות
במוצאי שבת דורי."
"להתראות." לחץ דור את כף
ידו, אסיר תודה על התנהגותו המאופקת.
"אז ניפגש פה במוצאי שבת." חזר
נורי על דבריו, "אני מת לחבק אותך." הוסיף בלחש.
"גם אני." ענה דור בנימוס,
למרות שהמחשבה על חיבוק פומבי עם גבר החריד אותו, "אבל... טוב, אני חייב לטוס."
פלט והסתלק בריצה, תרמילו מקפץ על גבו.
החמסין השתולל לאורך כל השבת, נושף על
האדמה גלי חום יבש ואבק. "אני מרגישה כאילו אני נמצאת מתחת לפן ענקי." רטנה
אחותו של נורי וצנחה מותשת על כיסא במרפסת, "תשתו המון מים." פקדה על
ילדיה ובעלה, "ותשכחו מאוכל חם, אין מצב שאני מבשלת משהו במזג אוויר כזה,
תסתפקו בגלידה ובפירות, ומי שעוד יהיה רעב שיכין לעצמו סנדוויץ'."
"אתה רואה מה זה אישה,"
הצטחק גיסו של נורי שהעריץ את אשתו בכל ליבו, "קצת חום והיא בורחת מהמטבח,
תלמד מהניסיון שלי ואל תתחתן אף פעם." התבדח.
"בסדר, אני לא אתחתן אף פעם עם
אישה." השיב נורי ברצינות, וחתך לעצמו פלח אבטיח עסיסי.
מאחורי גבו החליפו אחותו וגיסו מבטים
מודאגים קצת , "אתה מתכוון שלא תתחתן אף פעם עם אף אחד, או שלא תתחתן אף פעם
עם אישה." ניסתה אחותו להעמיד דברים על דיוקם.
נורי הסתובב אליהם, אוחז בידו צלחת
עמוסה נתחי אבטיח אדומים ומתוקים, "אני לא אתחתן אף פעם עם אישה, אבל יש מצב
שעם גבר כן." אמר, ומיד דחף לפיו נתח אבטיח גדול ונוטף מיץ.
אחותו וגיסו הביטו זה בזה ואחר כך בו, "אמרתי
לך." אמר גיסו, ואחותו חיבקה את כתפו, "העיקר שתהיה בריא מאמי, ותשגיח
על עצמך." אמרה בנדיבות חביבה, "ושלא תספר חס וחלילה שום דבר להורים."
הוסיפה בחיפזון.
"ועדיף שגם לא לילדים."
הוסיף גיסו, מעיף מבט לעבר שלושת צאצאיו שטבלו בבריכת הפלסטיק הקטנה שרכש עבורם,
מתיזים במרץ מים אחד על השני, צורחים בחדווה
ונראים מאושרים מאוד למרות החום הנורא.
"בקיצור, עדיף שאני אשאר בארון."
סיכם נורי בעצב, והניח את צלחתו חזרה על השולחן. האבטיח היה קר ומתוק, וטעים מאוד,
אבל תאבונו פג פתאום.
"מאמי, נורי חמוד," נישקה
אחותו את לחיו, "אני אוהבת אותך בלי שום קשר לכלום, אתה תמיד תהיה האח הקטן
והיקר שלי, אבל אתה מכיר את ההורים, וגם הילדים..." היא נאנחה, "כשהם
יגדלו קצת יותר נספר גם להם, אבל הם ממש צעירים עכשיו, והם עלולים להגיד משהו בלי
כוונה להורים, אולי בדור הבא זה לא יהיה סיפור כזה גדול, להיות הומו, אבל כיום זה
עדיין קצת רגיש, אתה מבין?"
"כן, אני מבין." אמר נורי,
עדיין עצוב, אבל האבטיח היה באמת טעים מאוד, וכל כך מתוק. הוא חזר לאכול את הפלחים
האדמדמים ויותר לא נאמרה אף מילה על העניין.
גם בבית אימו של דור היה חם מאוד, וגם
שם ניסו להפיג את החום באכילה, אבל של גלידה. הוא הופתע מאוד לגלות את אחותו והחבר
שלה יושבים במטבח ואוכלים גלידה מתוך קעריות החרסינה הטובות שאימא שלו שמרה רק
לאירועים חגיגיים.
"מה קרה, יש למישהו יום הולדת?"
השתומם ונישק את לחייה הסמוקה של אימו שקרנה משמחה, "רווית ונועם מתחתנים."
הריעה אימו, "ובקרוב..."
"אוי, אימא, די, הבטחת לשמור את
זה בסוד." מחתה אחותו.
"סוד, מה הסוד?" הסתקרן דור
והפנה מבט אל נועם שחייך בגאווה, ומיהר לגלות לו שרווית בהיריון.
"מזל טוב." כפה דור על עצמו
חיוך מאולץ, "באיזה חודש את?"
"מתחילה את השלישי." השיבה
אימו, והגישה גם לו צלוחית גדושה גלידה, "אני לא מאמינה, בעוד חצי שנה אני
אהיה סבתא." מלמלה לעצמה, "אוי, העוגה שלי..." נחפזה אל התנור.
"מתי אתם מתכננים להתחתן?"
התעניין דור.
"בעוד שבועיים." השיב גיסו
לעתיד, ונישק את כף ידה של רווית שצחקקה קלות והסמיקה.
"בעוד שבועיים, אבל... איך תספיקו
להכין הכל כל כך מהר?"
"אנחנו מתכננים חתונה ממש צנועה."
השיבה אחותו, "נתחתן בקיבוץ של נועם, הארוחה תהיה בחדר האוכל, והחופה
והריקודים יהיו על הדשא, ליד הברכה, אתה ואפרת מוזמנים כמובן."
"אני ואפרת כבר לא יחד."
השיב דור, מאכזב את אימו ואחותו, "אבל אפרת תגיע לחתונה כי היא עם איתן עכשיו."
"עם איתן, הבן דוד שלנו?"
נדהמה רווית, "איך זה קרה?"
"קרה, הוא בא לבקר אותי והם מיד
נדלקו אחד על השנייה, ועכשיו הם יחד." ענה דור בפשטות.
"מה, ואתה לא כועס, איך זה שאתה
אדיש כזה?" התפלא נועם.
"כי בטח כבר יש לו מישהי חדשה."
הצטחקה רווית, "תודה, רצית לגמור איתה בלי לפגוע בה ולכן ביקשת מאיתן שיעשה
לך טובה, נכון?"
"לא, זאת אומרת נכון שמאז שהתחלנו
לגור יחד זה כבר לא היה זה, אבל לא עלה בדעתי שהיא ואיתן... זה פשוט קרה."
"ומי הבחורה החדשה שלך?"
הסתקרנה רווית.
"אין בחורה חדשה." הזעים דור
את פניו.
"זאת אומרת עדיין לא, אבל עוד מעט
תהיה." שיערה אימו והניחה צלחת עמוסה חומיות מעוררות תיאבון על השולחן,
"אבל אני לא אתפלא אם בקרוב תבוא אלי לביקור עם מישהי חמודה עוד יותר מאפרת."
זה היה הרגע המתאים להכריז שלא, יותר
הוא לא יבוא עם בחורה, עידן הבחורות נגמר ומהיום הוא בעניין של בחורים, ולחתונה של
אחותו הוא מתכנן להגיע עם בחור חמוד. דור ניסח את מה שרצה להגיד למשפחתו ברגישות
ובעדינות, אך גם בתקיפות, פצה את פיו וכמעט שהתחיל לדבר, אבל ברגע האחרון מילא את
פיו בעוגה חמימה וריחנית, והסתפק בכך.
החמסין התחיל להתפוגג בשבת בצהרים, רוח
חזקה נשבה, מסלקת את ענני האובך, ואחרי שיצאה השבת אפשר היה לנשום שוב. דור ישב על
הספסל בתחנה המרכזית, המתין לנורי שהאוטובוס שלו איחר מעט, ותהה איך יבשר לו
שהשתפן ברגע האחרון ולא יצא מהארון. ואולי גם נורי לא העז לספר ואז יהיה לו קל קצת
יותר... הוא ניסה שוב להתקשר לנורי ושוב הגיע רק לתא הקולי שלו שכבר השאיר בו
הודעה לפני כמה דקות.
"לעזאזל." אמר לעצמו בלחש,
ואז הפציע פתאום נורי מאחוריו, וכרך יד חמימה על כתפו, "הנה אני." הצהיר,
והוסיף נשיקה זריזה על לחיו.
"מה קרה לסמרטפון שלך? אני מתקשר
כבר שעה שלמה."
"לא הטענתי אותו אצל אחותי כי היא
ובעלה שומרי שבת." התנצל נורי, "לא שהם היו אומרים לי משהו, בטח לא אחרי
שסיפרתי להם שאני הומו, אבל בכל זאת, לא היה לי נעים אז..."
"סיפרת להם? איך הם הגיבו, הם כעסו
נורא?"
"גיסי ישר אמר לאחותי, אמרתי לך."
הצטחק נורי, "וגם אחותי לא ממש התפלאה, לא קפצה מרוב אושר, אבל הבינה וקיבלה,
ורק ביקשה שאני לא אספר כלום להורים, וגם לא לילדים שלה. ואיך אימא שלך הגיבה?"
"היא... אני... לא סיפרתי בסוף."
הודה דור, "רציתי מאוד, כמעט שאמרתי אבל ברגע האחרון... תבין, אחותי החליטה
להתחתן בעוד שבועיים כי היא בהיריון, ואימא שלי הייתה כל כך מאושרת ונרגשת, לא
רציתי להפיל עליה דבר כזה ברגע כל כך מאושר. היא מספיק עצבנית מזה שהיא תצטרך להתקשר
לאבא ולהזמין אותו לחתונה, הם לא דיברו כבר חמש שנים, ואם זה היה תלוי בה היא לא
הייתה מזמינה אותו, אבל נועם, זה גיסי לעתיד, מתעקש שחייבים, ואחותי מסכימה איתו
למרות שגם לה אין כל כך חשק להיפגש שוב עם אבא שאגב, התגרש לא מזמן מעוד אישה."
"לפחות על אפרת סיפרת להם?"
"כן, סיפרתי." הוא נאנח, "היא
מצפה שאני אבוא לחתונה של רווית עם חברה חדשה."
"אז מה תעשה?"
"לא יודע, אולי אני אבוא אתך
ואודיע לכולם שאתה בן הזוג שלי, ושאם יש להם בעיה עם זה אז..." פניו של נורי
קדרו לשמע דבריו, והוא השתתק לרגע, ואז המשיך, "לא רעיון טוב?"
"ממש לא." השיב נורי
בתקיפות.
"טוב, אז לא, יאללה, בוא ניסע
הביתה."
"לא נורא שלא סיפרת." פתח
איתן את קופסת החומיות שדור הביא מבית אימו, "תספר לה בביקור הבא, וככה תוכל
לרקוד עם נורי בחתונה שלנו. אנחנו מתכננים להתחתן במסעדה החדשה שלי בעוד שלושה
חודשים, אתה חושב שתצליח לצאת עד אז מהארון?"
"לא יודע, אני מקווה שכן, זה לא
פשוט כל כך כמו שנדמה לך."
"אני יודע שזה לא פשוט, ברור לי
שזה עניין בעייתי דורי, מה דעתך, אולי תספר קודם לאבא שלך? הוא בטח יקבל את זה יפה
יותר מאימא שלך."
"למה אתה חושב ככה?"
"לא יודע, תמיד היה לי רושם שהוא
בן אדם פחות כבד מדודה מירי, אחד כזה שלא לוקח את החיים יותר מידי ברצינות."
"לא יודע." החמיץ דורי את
פניו, "הוא אבא שלי, אבל האמת שאני לא ממש מכיר אותו."
"אז אולי באמת הגיע הזמן?"
הציע איתן, והתכבד בעוד פרוסת עוגה.
"אולי." הסכים דור, ופרש
למיטתו, שם המתין לו כבר נורי בקוצר רוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה